Menu
שאל את הרב
print
אא

שלום רב ידוע הכלל שלאחר אותיות אהוי בגד כפת יהיו רפויות שאלתי היא באיזה מקרים זה יהיה יוצא דופן אם אפשר לפרט ולתת דוגמאות אני אשמח מאוד.

הרב חנוך הכהן

העתקתי לך ממקום אחר שהיה כתוב לי:

יש חמשה מקרים שבהם תהיה האות דגושה, ואלו הם: מפיק, מפסיק, דחיק, אתי מרחיק, הדומות.

וזה פירושם:

מפיק- אם האותיות הו”י מוציאים אותם במבטא, בג”ד כפ”ת שאחריהם דגוש, כמו: “ותאמר לה בת פרעה” (שמות ב’ ח’) הב’ דגושה אע”פ שיש לפניה ה’, שפתי תפתח (תהלים נ”א י”ז) הת’ דגושה, “מעשה ידיו כלם” (איוב ל”ד י”ט) הכ’ דגושה. בכלל זה ג”כ פתח גנובה, כמו: “אם תגביה כנשר” (עובדיה א’ ד’) הכ’ דגושה. משא”כ כאשר הה’ בקמץ, כמו: “אבניה ברזל” (דברים ח’ ט’) הב’ רפויה, כי באופן כזה נחשב כאילו יש אחריה נח. יוצאים מהכלל ג’ פסוקים, ואלו הם: “קו תוהו” ישעיה ל”ד י”א) הת’ רפויה, “שלו בה” (יחזקאל כ”ג מ”ב) הב’ רפויה, “אדני בם” (תהלים ס”ח י”ח) הב’ רפויה.

באות א’ לא שייך את הכלל הנ”ל, כי אין אפשרות שתשמע הא’ בסוף מלה. ומ”מ גם בא’ אם האות שלפני הא’ היא בשוא נח, כמו: “וירא בלק” (במדבר כ”ב ב’) הב’ דגושה, וכן כל כיו”ב.

מפסיק- כאשר יש טעם מפסיק, בג”ד כפ”ת שאחריו יהיה דגוש, כמו: “נמגו כל” (שמות ט”ו ט”ו) הכ’ דגושה מכיון שהמלה נמגו בטעם מפסיק, וכן “ולעבדו בכל לבבכם” (דברים י”א י”ג) הב’ דגושה מטעם זה.

אלו הטעמים המפסיקים: זרקא, סגולתא, פזר גדול, תלשא, גריש, פסק, רביע, פשטא, תרי קדמין, זקף קטון, זקף גדול, שלשלת, שני גרישין תביר, טרחא, אתנח, יתיב, סוף פסוק. והטעמים המשרתים:  מקף, שופר הולך, תרסא, אזלא, קדמא, שופר מהופך, תרי טעמי, דרגא, מאריך.

דחיק- מלה שסופה אות ה’ ומנוקדת פתח או סגול, סמוכה במקף למלה אחרת ואחת משתיהן מלה זעירא, או שהמלה השניה מלעיל. כמו: “זה בני” (מלכים א’ ג’ כ”ג), “מה פרצת” (בראשית ל”ח כ”ט), “נכה בו” (במדבר כ”ב ו’), “יחוה דעת” (תהלים י”ט ג’), מכסה פשע” (משלי י”ז ט’). לגבי הקמץ גם מצאנו דין דחיק, כמו: “לכה נא” (במדבר כ”ב ו’), “שבה פה” (רות ד’ א’), “תנה לנו מלך” (שמו”א ח’ ו’).  אבל לא בכל קמץ יש דין דחיק, כמו: “גלה בך”, “כסה בגד”, “ענה בך”, בכל אלו אין דין דחיק.

אתי מרחיק- מלה מלעיל שמסתיימת בסגול וה’ בסופה והמלה שאחריה זעירה או שמוטעמת מלעיל, יהיה בה דגש חזק, כמו: “עושה לך” (בראשית ל”א י”ב), תעשה פלא. בכלל זה א”צ שיהיה דוקא מקף אלא כל טעם משרת, אבל בטעם מפסיק לא שייך כלל זה. גם בקמץ שייך כלל זה אבל דווקא אם הה’ שאחריה לא שרשית, כמו: ואעידה בם, ארצה כנען, ויצקת לו, ועשית לו. [לאפוקי ועשה פסח, והיה לך למשיב נפש]. יש יוצאים מן הכלל, כמו מצאה בית.

אותיות דומות כאשר הראשונה מנוקדת בשוא בשבתך בביתך ותתפשהו בבגדו ככף איש, ואכבדה בפרעה, איש יביא בפריו, ולא בביזוי. אבל כאשר אינה מנוקדת בשוא תהיה רפה כדינה, כמו ופקדנו בפקודת ישועה.

שאלת המשך: אותיות בג”ד – כפ”ת בראש מילה בלי דגש?

לימדוני רבותי, שהקריטריון הוא לא "אותיות א-ה-ו-י", אלא תנועה פתוחה + "טעם מחבר", ואז לא יופיע דגש. נָשַׁ֥פְתָּ בְרֽוּחֲךָ֖ כִּסָּ֣מוֹ יָ֑ם / נָחִ֥יתָ בְחַסְדְּךָ֖ עַם־ז֣וּ גָּאָ֑לְתָּ / נֵהַ֥לְתָּ בְעָזְּךָ֖ אֶל־נְוֵ֥ה קָדְשֶֽׁךָ. לעומת זאת ברות ב/ ט"ו : וַתָּ֖קָם לְלַקֵּ֑ט וַיְצַו֩ (מסתיים באות "ו" + בתלישא קטנה = טעם מחבר) בֹּ֨עַז אֶת־נְעָרָ֜יו. וכן בדברי הימים א- כב / י"ז: וַיְצַ֤ו דָּוִיד֙ לְכָל־שָׂרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל.

הרב חנוך הכהן

מה שכתבתם שצריך טעם מחבר כתבנו את זה בתשובה הקודמת בכלל של “מפסיק”. ע”ש.
ומה שכתבתם שהכלל הוא “תנועה פתוחה” ולא אהו”י, נכון שגם בתנועה פתוחה קיים כלל זה וכמו הדוגמאות שהבאתם [וזה דוקא באותיות ה, כ, נ, ת], אבל עיקר הכלל הזה הוא על אותיות אהו”י, וכן כתבו הרב מנחת שי בסוף ספרו, וכן בלחם הביכורים, וגם פוק חזי בתנ”ך שרוב ככל המקרים שבג”ד כפ”ת רפוי זה אחרי אהו”י ולא “תנועה פתוחה”.
ומה שהערתם מהפסוקים ויצו בועז, ויצו דוד, שם מבטאים את הו’, וזה שייך לכלל של “מפיק” שהבאנו בתשובה הקודמת.

לא הבנת את תשובת הרב? שאל שאלת בירור
לשאלה הבאה >
< לשאלה הקודמת
שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0
×
ArabicEnglishFrenchHebrew