א) לפני קריאת פסוקים בתנ”ך נהגו לומר פסוקים מתוך אותו הספר או המגילה, ואין בזה סוד, אלא בשביל לפתוח בדבר טוב ולסיים בדבר טוב. וגם בשביל להזכר בנגינת הטעמים של אותו הספר. (בקריאת החומש טעם זה לא שייך, כי חלק מהפסוקים לא מהחומש, והפסוקים הם כמו תפלה להצלחה בלימוד. אם כי נ”ל שכותבים אותם במנגינה קרובה לנגינת טעמי החומש בכותאב). ולכן אין כ”כ נפק”מ בפסוק זה או אחר, ובקריאי מועד לשבועות מהדורת “איש מצליח” הביא מרן רה”י שליט”א עוד מנהגים לפסוק שקודם שה”ש. ע”ש.
ב) מרים הנביאה מתחרז עם לאה, ואביחיל מתחרז עם אביגיל, וזו הסיבה לשמות אלו. כנלע”ד.
במי שבירך לגברים, מוזכרים אלו שנתברכו מפי עליון, כמו האבות, יוסף – ויהי ה’ את יוסף. דוד – ויהי דוד בכל דרכיו משכיל וה’ עמו. שלמה – מלכים א’ פ”ג פסוקים י”ב-י”ד.