שאל את הרב

באמת הוא נשבע שיש לו בטלית שלושה רבעים. ומה שכתוב במשנה שלושה חלקים, הוא קיצור כלשון התנאים.

1. צריך לומר בברכות התורה נתן ובחר במלעיל. כיון שאחר המלה נתן נמצאת המילה לנו, ואחר המלה בחר נמצאת המלה בנו, שהם מלים קטנות ומלעיל, לכן המלה שלפניהם גם נקראת במלעיל.
2. פירוש המלה סילוק הוא עליה. כשאומרים לאדם "הסתלק מכאן" פירושו עלה מכאן, כלומר לך מכאן. הביטוי הזה נשמע לא מנומס כי זה לא יפה לגרש אדם בצורה מפורשת, ואין הבדל אם אומרים כך בלשון סילוק או שאומרים לו לך מכאן, גם זה לא מנומס, אם כן אי הנימוס אינו בגלל שאומרים לשון סילוק, אלא בגלל שאומרים את זה ישירות. לכן אין שום בעיה לומר על אדם שנפטר "הסתלק" מאיתנו, שפירושו עלה מאיתנו לעולם האמת.

ההלכה היא: אם הם היו מונחים באמצע הרחוב הרי הם שלך, כיון שודאי נפלו מבעליהם והרגישו בנפיחלתם לאחר זמן ונתייאשו מאחר ואין בהם סימן. אבל אם היו מונחים בצדדי הרחוב, אם נראה שנפלו הם שלך, ואם יש ספק כל שהוא לומר שהונחו, כגון שהיו מסודרים ומונחים יפה אסור לגעת בהם, ואם כבר נטלת אותם הם שלך, כי מן הסתם כבר נתייאשו הבעלים, כמבואר בשלחן ערוך חושן משפט (סימן ר"ס סעיפים ט-י).
ואם רוב העוברים ושבים באותו מקום הם גויים מותר לקחתם בכל ענין (כמבואר שם סימן רנ"ט סעיף ג').
ולגבי שאר השאלות:
א. צריך להכריז בשאר המקרים אע"פ שמסתבר שאין דורש, אלא א"כ מסתבר שנתייאשו הבעלים, אם האבידה היא מדברים שמרגישים בנפילתם. שהרי לא מצינו בפוסקים שהתירו לקחת המציאה לעצמו אלא ביאוש. והוא הדין להכרזה.
ב. דין שוה פרוטה נכון להיום כבזמן התלמוד. ואינו מדין יאוש, אלא נלמד מהפסוק אשר תאבד כדאיתא בגמרא (בבא מציעא דף כז ע"א).
ג. סימן הוא דבר המיוחד לאותו חפץ, ובדרך כלל רק בעליו יודעים ממנו. אם אותו מוצר מיוצר לאלפים ע"י מפעלים, אין אמירת החברה המייצרת נחשבת לסימן מובהק שעל פיו אפשר להשיב אבידה. ועיין בדברי המגיד משנה בפרק י"ג מהלכות גזילה ואבידה הלכה ג'. ויש ראיה לנדון שלך מהגמרא (שם ע"ב). ואכמ"ל.

סגי בגימ"ל רפויה פירושה מספיק. סגי בגימ"ל דגושה פירושה הרבה, כמו שגיא. ואין סגי שפירושה מעט.

בתחילה הגמ' למדה ששריפה חמורה מסייף, אח"כ למדה שסקילה חמורה מסייף, ולבסוף למדה שחנק חמור מסייף. והנה כל יסוד הלימוד ששריפה חמורה מסייף, ושסקילה חמורה מסייף, בנוי על זה שחנק חמור מסייף, שכך למדו: ומה חנק שחמור מסייף, שריפה חמורה ממנו. סייף הקל (שחנק חמור ממנו), לא כל שכן ששריפה חמורה ממנו. וכן על זה הדרך לגבי סקילה שחמורה מסייף למדו כך: ומה חנק שחמור מסייף, סקילה חמורה ממנו, סייף הקל לא כ"ש. נמצא שבשביל ללמוד ששריפה וסקילה חמורים מסייף, צריכים אנו לצאת מנקודת הנחה שחנק חמור מסייף. ובשביל לדעת שחנק חמור מסייף צריך ללמוד מעיר הנדחת, שגדול כח המדיח מכח הנידח. וראינו שעונש המדיח (לר"ש) בחנק, ועונש הנידח בסייף. מכאן שחנק חמור מסייף. א"כ בעת שרצינו ללמוד ששריפה וסקילה חמורים מסייף, חייבים אנו להוכיח קודם כל שחנק חמור מסייף, כי רק בזכות זה נוכל להבין ששריפה וסקילה חמורים. ולבסוף הגמ' רצתה לסדר את כל מיתות בי"ד ולומר מנין שכל אחת מהם חמורה מחברתה. ולכן חזרה על הלימוד שחנק חמור מסייף, בשביל ללמד לעצמו שחנק חמור מסייף.

אינם צריכים להפסיק בשבוע הראשון של החודש האחד עשרה של האב, כיון שכל הטעם שמפסיקים משום שלא יאמרו ההמון משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חודש, ולכן הבן אומר קדיש. וכיון שכאן אומר הבן קדיש בשביל אמו, שלה עדיין לא הגיע החודש האחד עשרה, לא יאמרו ההמון משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חודש. וכן כתב בספר יקרא דחיי (סימן י"ח אות י'-י"א) גבי לומר קדיש על אדם אחר שאין מי שיאמר עליו קדיש. עיין שם. וכל שכן כאן.

הנכון לקרא בקמץ רחב כמו בפתח ולא כמו "אניה", והטעם משום שכיוון שיש טעם שופר הולך באל"ף הקמץ רחב וקריאתו כמו פתח.