יש בזה שתי בעיות: א). מוקצה (וזה שייך

כתב הרמב"ם (בפ"א מהלכות גניבה הלכה ב'): אסור

ה”גניבה” הכי גדולה בעולם הספרות היהודי, ששינתה את

*הלכה יומית מפי מרן רבנו ראש הישיבה שליט”א

תביעה בבית דין | תשלום על הפלת ילד

-ההלכה נמסרה ע”י מרן ביום שלישי- היום מתחילים

היום שבעה וארבעים יום לעומר, שהם ששה שבועות

ויקחו לי תרומה וגו’ (כה. ב)   מקשה

כאשר אשת פוטיפר מפתה את יוסף הצדיק, הוא נזעק ואומר: “ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים” (בראשית לט, ט). המלים “ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת”, ו”חטאתי לאלוקים”, הן בעצם אותה משמעות. מדוע כפל יוסף את דבריו?

שאו את ראש כל עדת בני ישראל (א.

על כל אדם להביא קרבן בהתאם ליכולתו הכלכלית:

העכבר המרוצה מהתפנית הברורה בעלילה, יוצא החוצה ומיד החתול תופס אותו. "איפה הכלב שנבח כאן כמו משוגע?" שואל העכבר את החתול, "חשבתי טרף אותך…". "אתה רואה", משיב החתול, "היום מי שלא יודע שתי שפות לא יכול להסתדר בחיים"…

לכאורה יש כאן סיוע לבעלי החברה שיעברו על

בכל דבר – אין לנו רשות לבחון ולנסות את הקב"ה, ואילו בנוגע למעשרות, מסכים הקב"ה שינסו ויבחנו אותו, שנאמר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת אמר ה’ צבאות,

אך המצרים לא רק שלא הכירו טובה, אלא כפרו בטובה, כמו שנאמר "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" (לעיל א, ח). וצריך להבין שגם אם היה זה מלך חדש ממש, וכי באמת לא שמע על מלך בשם יוסף שהביא ברכה עצומה למצרים שנים מועטות קודם לכן? איך הוא מֵעֵז להתנכר ולהתאכזר כך לצאצאיו?

כל דברי הגמרא אמת ויציב. א. לא כל

סליחות כשאין מנין | איך נותנים צדקה בשמחה?

לרגל מלאות חמישים שנות אור לירחון "אור תורה", יצאנו לשרטט קוים לדמותו של הירחון המיתולוגי שעל שלחנו מסובים זה כיובל שנים (התשכ"ח-התשע"ח) רבנן ותלמידיהון מכל גווני הקשת * בראיון מפתיע ונדיר עם עורכו האגדי של הירחון הוותיק זה חמשה עשורים – רבי ישראל כהן שליט"א, מגלה הרב העורך סודות כמוסים משולחן עורך, מספר על קורותיו של הירחון, על ייחודיותו, ובעיקר מגלה את סוד הצלחתו * ליהודים היתה אורה, זה אור תורה *

אדם שטס לחו”ל וחברו ביקש ממנו שיקנה לו

איני נזקק לשאלה אם זו שכירות או שאלה

כיון שלא ידעו הבעלים מהגניבה אין צריכים לדעת

איסור "גזל שינה" אינו נובע מאיסור גזל אלא

האחרונים נחלקו בהגדרתה ההלכתית של חברה בע"מ (עיין

כתב הרמ"א בשלחן ערוך חושן משפט סי' שמ"ח