פרשת וירא – לא על חשבון אחרים!

יוקח נא מעט מים וגו' (יח. ד)

מעשה באדם שנקלע בערב שבת לעיירה אחת, והיו בידו שטרות של עשרה רובלים. כיון שביקש שיישמרו בשבת במקום בטוח מפני עיניהם של גנבים וחומדי ממון, הלך לבית הכנסת והניח את שטרות הכסף בין דפי חומש אחד בסמוך לפסוק ''לא תגנוב'' שבעשרת הדברות. במוצאי שבת, פתח את החומש, והנה השטרות אינם… דפדף עוד ומצא חצי מהסכום – חמשה רובלים בין דפי החומש ליד הפסוק ''ואהבת לרעך כמוך''…

אנו קוראים בפליאה את גודל ההכנות והטרחה שטרח אברהם אבינו עבור אורחיו, והדבר מעורר שאלה מדוע אברהם שנהג ברוחב לב כלפי האורחים ונתן “בן בקר רך וטוב”, “חמאה וחלב” בשפע, כשמגיע הדבר למים, שהם המוצר הכי פשוט בסיסי וזול, דוקא שם נאמר “יוקח נא מעט מים”?

על שאלה זו עונה מרן הגאון רבנו עובדיה יוסף זצ”ל (כפי שהובא בשמו בספר חותנו “ויאמר אברהם”) בהקדים המסופר על רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ”ל ששבת אחת התארח אצל ראש הקהל שהיה גם עשיר גדול. לאחר קבלת שבת ותפלת ערבית שהתקיימו ברוב עם, פנה הרב עם כל ראשי הקהל וציבור מלויו לאוהל הגדול שהוקם לכבודו לסעוד את סעודת ליל שבת.

לאחר הקידוש, הביאו לרב קערה גדולה מלאה מים בשפע לנטילת ידים. עמדו כולם והביטו על הרב ללמוד ממנו היאך צריך ליטול ידים בהידור רב, אך מה היתה הפתעת כל הציבור שבא לחזות בהנהגותיו הקדושות, כאשר ראו את הרב נוטל ידים בצמצום רק כפי הדין ולא בהידור רב כמופיע בהלכה.

ראה הרב את תמיהתם והסביר: “בביתי שלי, בו אני דואג להביא את המים בעצמי, אטול ידיים בהידור רב. אך פה, כשאני רק אורח ואת המים סוחבת המשרתת בשארית כוחותיה מהבאר הנמצא במרחק, אינני רשאי להדר במצוות על חשבון טרחתה.

והנה בפסוקים אנו רואים, שאת כל הדברים הכין אברהם לאורחיו בעצמו, כמו שכתוב “ואקחה פת לחם”, “ואל הבקר רץ אברהם”, “ויקח חמאה וחלב”, ואילו כשהוצרך להביא מים, היה עסוק עם הבקר, ולכן נאמר “יוקח נא” היינו על ידי שליח.

בזה לימדנו אברהם אבינו יסוד גדול: יכול אדם לעזור לאחרים בהידור רב, אך זאת כל עוד הוא עושה זאת בעצמו. כשאחר עושה זאת – אין הוא רשאי להדר במצוות על חשבון טרחתו. ולכן במה שאברהם אבינו טרח בעצמו, עשה זאת בשפע גדול ובהידור רב, אבל בדברים שנעשו על ידי שליח, בזה נזהר אברהם וביקש “מעט” לפי הצורך ולא הידר על חשבון אחרים. לא כמו אותו אדם שגנב את מחצית השטרות, כדי 'לזַכות' בכוח את בעליהם בקיום מצות “ואהבת לרעך כמוך”…

כבוד גדול היה לארח את הצדיק המפורסם רבי ישראל מסלנט זצ”ל מייסד ומחולל תנועת המוסר, ולכן בכל פעם שהיה יוצא למסעותיו למען כלל ישראל, היו תלמידיו, מחזרים אחריו להזמינו אל ביתם.

אחד מתלמידיו האמידים של ר' ישראל, הזמין פעם את רבו להתארח אצלו בסעודת ליל שבת. הוא הקדים וסיפר לרבו שביתו מתנהל לפי כל הידורי ההלכה, והמבשלת במטבחו היא אשה אלמנה כשרה וצנועה, וגם אשתו נכנסת ויוצאת ועיניה פקוחות על כל דבר. בלילי שבתות עורכים סעודה גדולה, משמיעים דברי תורה ומזמרים זמירות שבת, וכך מאריכים בשלחן עד שעה מאוחרת בלילה, כיאה לכבודה של השבת הקדושה.

לאחר ששמע הרב את כל פרטי הליכותיו, ניאות לקבל את ההזמנה, אולם תנאי אחד התנה עמו, שכל הסעודה תנוהל על פיו, ושסעודת ליל שבת תקוצר בשעתיים… התלמיד תמה על התנאי המוזר של רבו, אך כמובן קיבל את הדברים.

רבי ישראל הגיע לסעודת ליל שבת, ערך את הקידוש ומיד לאחר מכן נטל ידים ובירך ברכת המוציא. בתוך הסעודה נשא דברי תורה קצרים, וביקש שיגישו את המנות בזריזות. מקץ שעה קלה כבר הוגשו המים האחרונים, ובירכו ברכת המזון.

כל טעמו של שלחן השבת הנפלא לו ציפה התלמיד, נפגם, והוא היה אכול אכזבה. בשלב מסוים, כבר לא הצליח לכלוא את תמיהתו, ופנה ושאל את רבו: “ילמדנו רבנו, איזה פגם מצא בהנהגת שולחני, לשם מה הזדרז כל כך לסיים את הסעודה?”. במקום להשיבו, ביקש הרב לקרוא לאלמנה המבשלת. העוזרת הגיעה מפוחדת, חוששת שמא מצא הרב איזה פגם במאכליה… אך הרב אמר לה: “אנא סלחי לי גברת, על אשר עייפתי אותך הערב, ובגללי נאלצת למהר ולהגיש ללא שהות מנה אחר מנה שלא כדרכך…”.

“חלילה”, מחתה המבשלת בידה, “כל הברכות תחולנה על ראש הרב, הלואי וכבודו יתארח כאן בכל לילי השבתות. בעל הבית, ישמרהו האל, רגיל להאריך בסעודה עד שעה מאוחרת בלילה, ואני עייפה מעבודתי במשך כל היום, עד שרגליי כושלות מרוב עייפות. בקושי אני מצליחה לשרך רגלי לביתי, שם אני מוצאת את ילדי היתומים כבר רדומים. והנה הודות לכבוד הרב, הזדרזו הערב, וכעת כבר חופשיה אני ללכת לביתי לקדש לילדיי ולסעוד עמם את סעודת השבת בנחת ובשלוה…”.

לאחר שהלכה המבשלת, פנה רבי ישראל אל תלמידו ואמר בנועם: “הנה קבלת תשובה לשאלתך. אמנם הנהגתך נאה ומהודרת, אבל כל זה בתנאי שאיננה פוגעת באחרים. הידורים ומצוות הנעשים על חשבון הזולת, אינם לרצונו יתברך, ויש להימנע מהם. כעת” – סיים הרב בחיוך – “נוכל לומר דברי תורה ולשיר שירי שבת עד אור הבוקר”.