ואני תפלתי

מדוע סיפר משה לבני ישראל על תחנוניו באוזני האלוקים? למה חשף בפניהם את כל בקשותיו, החוזרות והנשנות, שתותר לו הכניסה לארץ ישראל למרות חטאו? הלא כעבד ה' נאמן, היה ראוי לו יותר, להעלים מתודעת העם פרשה זו בחייו, ולו כדי שלא יתהה העם על דרכי ההשגחה העליונה, המחמירה איתו כל כך? ולו כדי שלא יתמהו כיצד זה ששערי תפילה ננעלים? אפילו בפני קדוש שבקדושים…
 
תפילות כה רבות, השתפכו מלבו של משה, חמש מאות וחמש עשרה תפילות כגימטריה של המילה “ואתחנן”. משה מתפלל וכלום לא זז, ועוד למה הוא רוצה להיכנס, לא כדי ליהנות מהמפלים היפים, מהמסלולים ומהאטרקציות, אלא אך ורק בכדי לקיים את מצוות ה', כדי לקיים את המצוות התלויות בארץ, ובכל זאת הוא לא נענה.
 
הלא לכאורה אין לנו מה ללמוד מפרשה זו שהסתיימה בכישלון, משה לא השיג את מבוקשו, התפילות לא הועילו, מה יש ללמוד מניסיונות שכאלו. והנה, אדרבא יש כאן הרבה תהיות שיכולות להיוולד, מדוע ה' לא נושא פנים לתפילת האיש שעימו דיבר “פנים בפנים”, תפילות המרעידות את כל נימי הנפש, בכאב האצור בקִרבּן?
 
למרות כל הקושיות שיכולות להיוולד, מהסיפור על הקֶצֶר הזה בין ה' למשה: שאפילו למשה הגדול בנביאים, הקרוב לה' יותר מכל נברא אחר, אם אתו ה' כביכול לא הסתדר, אז למה אנחנו יכולים לצפות, למרות כל השאלות והתהיות הללו, עומד משה, ומספר לעמו את הפרשה הרגשית הזאת עד תום, גם את תחנוניו, וגם את סירובו של אלוקים להיעתר לו.
 
ההעדפה של משה היתה לספר לעם, למרות כל התהיות, לכן מוכרחים לומר שהתועלת רבה על הנזק, אות הוא שהשיעור שצריך ללמוד מן הסיפור, חשוב עשרת מונים מכל כישלון שעלול להיוולד ממנו.

חשוב לו למשה ללמדנו פרק חשוב בהלכות תפילה ובקשה, בפשטות, כולנו מבינים שהאדם מתפלל כדי להשיג את מבוקשו, לאחד חסר פרנסה, השני לוקה בבריאותו, לשלישי אין אשה, הרביעי לא יודע איך לברוח מביתו, החמישי חשוך בנים, והשישי מטופל בילדים עד שאין לו פינה בביתו, איש איש אשר ידע נגעי לבבו, כל אחד ותלאותיו, כל אחד וחבילתו, וכל אחד מצפה שה' יפתור את בעיותיו, או לפחות יפחות לו מעונשו.
 
אבל משה רבנו מלמד אותנו, שיש ערך וחשיבות לתפילה מצד עצמה, גם אם לא השגנו דבר, יש חשיבות לדיבור, לפנייה, ולהתקשרות לבורא. משה רבנו מלמד אותי שכשאני מתפלל, אני לא מחכה שה' יענה לי למלא את חסרונותיי, לספק את צרכי, חשוב לי לדבר איתו ולהשיח את נפשי, להחיות את נפשי בקשר הזה הקרוב, הפנימי, העמוק, עם יוצר כל היצורים, המבין את כל נבכי הלב.
 
משה רבנו ידע שהוא לא נכנס לארץ, ובכל זאת הוא מדבר עם ה' מספר לו ושופך את ליבו לפניו, רבונו של עולם אתה יודע כמה כואב לי שאני לא נכנס לארץ, אתה יודע כמה זה חסר לי, וכמה רציתי וכמה אני מחבב ואוהב..
 
וה' עונה לעומתו: “עלה ראש הפסגה וראה בעיניך…”, ה' עונה למשה אם תעלה עד ראש הפסגה, אז תראה בעיניך עד כמה כואב לי שלא תעבור את הירדן, ואם תעבור את הקצה האחרון, ותצא מהצער שלך, אז תראה כמה גם אני בוכה שאתה לא נכנס, הקדוש ברוך הוא גם כן שופך את ליבו לפני משה רבנו.
 
המדרש מתאר ברגשות נסערים את תפילותיו של משה, ולעומתם הוא מתאר בצבעים עזים, את פיוסיו והסבריו של אלוקים, ה' מפייס את משה ומסביר לו, למה זה בלתי אפשרי, ה' מבקש את הבנתו של משה, וכמעט אפשר לומר את הסכמתו, השיחה הזו מרגשת כל לב.
 
משה רבנו מכניס אותנו אל תוך השיחה האישית, המוצנעת, הפנימית הזאת, כדי שנדע גם אנו את יופי של השיחה עם ה', ואת חשיבותה מצד עצמה, גם אם אין לנו כרגע מה לבקש, משה מסביר לנו את כמה חשובה עצם הקרבה שבין האדם לאלוקיו, שבהשחת הלב בלי כל תועלת, על היופי וההדר שבזכות, להתקרב לה' בתפילתנו.
 
אני מברך את כולנו שיתמלאו כל משאלות לבנו לטובה, ומכאן ואילך נרגיש כל כך צורך בעצם הקשר והדיבור והקירוב למקור כל הטוב, כך שכל התפילות שלנו יהיו פשוט שיחת הלב באהבה.