השיבה שופטינו כבראשונה

הפרשה שלנו פרשת שופטים, מדברת על מערכת המשפט וחשיבות היותה נקיה ומועילה, והמילים של התורה מתוקות עד כדי בכי, “שופטים… תתן לך… ושפטו את העם משפט צדק… צדק צדק תרדוף למען תחיה, וירשת את הארץ”… במילים שלנו כשהתורה אומרת למען תחיה, היא בעצם אומרת שהחיים שלנו ברמה הכי פשוטה תלויה במערכת המשפט, ואם חפצי חיים אנו, ואם אנחנו רוצים להמשיך לשרוד כאן, כדאי לנו שיהיה פה סדר ומשפט.
 
בפרשה שלנו, יש עונש גם לפגיעה בשוגג בחיי אדם, אולי זה נותן ערך אחר לדברים, אולי זה מעמיק את תחושת החשיבות של החיים, בפרשה שלנו מופיע איסור בל תשחית המקיף והכולל, שאומר שאפילו במצב מלחמה, אסור להשחית עצים עם ביאור ההשלכה להשחתה שכזו “כי האדם עץ השדה”, תכונות ההשחתה שאדם מפעיל על עץ, הם בגלל כעס על החברה ושאר האנשים שמסביב, והם יופנו בעתיד כנגד אדם אחר, רצוי שנשים לב לזה כשאנחנו עוסקים בוונדליזם, ופרוק כעסים של בני נוער, שבא לידי ביטוי בהשחתה… שמוביל ביום מן הימים…
 
בפרשה שלנו, יש התייחסות גם למקרי רצח בלתי מפוענחים “כי ימצא חלל… נופל בשדה, לא נודע מי הכהו. והיה העיר הקרובה אל החלל, ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר… והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן… וערפו שם את העגלה בנחל… וכל זקני העיר ההיא, הקרובים אל החלל, ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל. וענו ואמרו: ידינו לא שפכו את הדם הזה, ועינינו לא ראו”.
 
ההרוג שנמצא היה אלמוני, הרוצח נעלם ולא הותיר אחריו עקבות כלשהם. והנה, בטרם הושלמה חקירת הרצח של המשטרה, צריך להתקיים מעמד משונה עם עגלה ועריפה. מדוע?! “אמר הקב”ה: תבוא עגלה בת שנתה, שלא עשתה פירות, ותיערף במקום, שאינו עושה פירות, לכפר על הריגתו של זה, שלא הניחוהו לעשות פירות”. ההרוג מת טרם זמנו. מותו גדע את פועלו עלי אדמות. עשייתו הברוכה והחיובית, כאדם בחברתו האנושית, אבדה לעד. מעשה העריפה, מחדיר תחושה זו של בטרם עת, ללבות הרואים והשומעים.
 
והטקס מגיע אל שיאו, כשכל זקני העיר ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל, וענו ואמרו: 'ידינו לא שפכו את הדם הזה, ועינינו לא ראו'.
 
מי הם החשודים המידיים או האשמים בדבר, שצריכים להתוודות במעמד זה, זקני העיר ההיא, הלא הם שופטיה, רבניה ומחנכיה, הם אלו שצריכים להתוודות על הרצח הזה ולהוכיח את חפותם.
 
האם הזקנים המכובדים הללו, שכל חייהם קודש לחיי רוח, תוך קיום תורה ומצוות אנשים, שלא פגעו מימיהם אפילו בזבוב, חשודים פתאום ברצח?
 
מה המקום להכרזה הזו על חפותם לעיני כל בני עירם? “אלא, שלא בא לידינו ושלחנו אותו בלא מזונות ובלא לוויה” – הם אינם מתוודים שלא רצחו באופן ישיר, הם מתוודים שלא רצחו באופן עקיף.
“מה זה שלא שלחנו אותו בלי מזון ובלי לוויה”? אם שלחנו את הרוצח מבית הספר בלי מזון רוחני שילווה אותו לכל חייו, שישביע אותו בכל עת ובכל זמן, כדי שלא ישלח ידו באחר, אם דמות המורה הנערץ לא ליוותה אותו כל ימיו, הרי שהפשע הוא שלנו, אם הפסיקה המשפטית במקרים אחרים, היתה חיוורת בלשון המעטה, ומשום כך לא ליוה הפחד מפני המשפט את הרוצח, אם דמיון המשפט ומוראו לא ליווה אותו, הרי שהאשמה תלויה בנו.
 
במצב שכזה, התורה מטילה את האחריות לפתחם של מחנכי העם, מעצבי דעתו ודמותו, הלא המה השופטים והמחנכים, ועליהם להוכיח את חפותם ולהצהיר שהם מבחינתם עשו את המקסימום, מעולם לא הזניחו במערכת החינוך שלהם שום תלמיד, התייחסו בכובד ראש ובצורה הראויה בבית המשפט לכל אלימות או פשע. [דמעה קטנה עם חיוך של תבוסה, באיזו עליבות אנחנו נמצאים היום, האם בכלל יש מה לדבר על הבדלים, כשבכלא השרון ילדים בני 15 אינם יודעים קרוא וכתוב, זהו בדיוק בלי מזון ובלי לוויה].
 
מושג שפיכות דמים מתרחב, וזוכה למימד מחריד.
 
האנשים למדו מה פירושה של המילה אחריות. הכירו שאין היא חלה רק על מי שהרגו בפועל, כי אם על החברה כולה, אם נהגה בהיסח הדעת, באדישות ובלא שימת לב, הרואה את הנולד. לכל גילוי של השחתה, ווידוי כזה אשר בוצע בפרהסיה על ידי בחירי האומה, יוצר אפקט מחנך, שהדהד בעוצמה רבה, לכולנו אחריות אישית וכולנו מעורבים בפרשה, אם קרה כזה מקרה, כולנו על דוכן הנאשמים, ואם לא נבצע שינוי כולנו בבעיה…
 
צדק צדק תרדוף למען תחיה… צדק חשוב לא רק בשביל הנשמה, הוא מוצר הכרחי לחיים כמעט כמו נשימה, ניתוק ממערכות הצדק שמלוות את עם ישראל מיום גילוי השכינה, כמוהו כניתוק ממכונת חמצן, אז בואו למען נחיה, נתחבר מחדש אל מעיינות החיים והישועה. (ע”פ הרב משה גרילק)