תרגישו עם זה נוח!

כאשר אנו מדברים על מונחים כמו 'צדקה', 'עשיית חסד עם הזולת', 'תמיכה בנזקק', הדימוי הראשון שעולה לנו בראש זה אדם חסר אמצעים, נדכה ושפל רוח, או ילדים לבושים בגדים ישנים עם עיניים כבויות, אבל מה שלא עולה לנו בראש זה שהאדם ה'עני' וה'נזקק' לנו ביותר ושהוא הכי קרוב אלינו ותלוי רק בנו, הוא – בן הזוג שלנו!
 
אבל התורה פותחת את דיני הצדקה במילים כי יהיה “בך” אביון… מה פשר המונח 'בך' אביון? וכי האביון הוא בי הרי האביון הוא זולתי? התשובה היא אל תחפש רחוק, איזהו אביון שהוא 'בך' כלומר, שהוא תלוי בך בלבד, שעיניו נשואות רק אליך, שהוא הכי קרוב אליך, זהו בן הזוג שלך! והתורה ממשיכה: “לא תאמץ את לבבך… כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו!
 
כלומר, אל תאמץ את לבך אלא פתח את לבך אליו,ותן לו את הדברים החסרים לו, 'פתיחת הלב' נצרכת, דווקא לחלק הלא ברור והמשונה אצל הצד השני, החסכים והחסרונות המיוחדים לו, כי עבור ה'חלקים' בבן הזוג שהם תואמים את החוויה שלנו, אין צורך בציווי של התורה על 'פתיחת הלב' עבורם, משום שהלב באופן טבעי פתוח לרווחה לכל דבר מוכר ומובן ו'זורם'. התורה שמדברת על מחסורו המיוחד של השני, מצווה להבין את מה שקשה לנו בו לקבל את רגשותיו וחוויותיו, להקשיב לדיבורו ולשמוע את דעתו, גם ובעיקר כאשר הם אינם עולים בקנה אחד עם דעותינו או רגשותינו.
 
טוב הבנתי אותו אבל אני חושב אחרת, אז מה עושים? ממשיכה התורה ואומרת “והעבט תעביטנו די מחסורו” כלומר גם אם אינך מסכים לתת לו את מה שהוא חושב, או שלא מגיע לו, אבל אתה יכול אולי להלוות לו? תלווה לו את מחסורו כאשר בעתיד הוא ישיב לך את הלוואתך, כשכאן הריבית מותרת וגם רצויה, הלווה לבן הזוג שלך את “מחסורו אשר יחסר לו” ה'מחסור' הזה יכול להיות הקשבה, חיוך, תמיכה, עידוד, או כל דבר שיקל או ירומם את נפשו של בן הזוג.
 
היכן מתחילה הבעיה? כאשר אנחנו לא שלמים עם הנצרכות שלנו, וממילא לא יודעים או לא מוכנים לבקש זה את זה, אנחנו מצפים שצרכינו יושלמו באופן אוטומטי אפילו 'בלי שנרגיש', המצב הזה טומן בחובו שתי רעות, הראשונה, זו עצם ההנחה שבן הזוג שלנו יודע מה הם הצרכים שלנו, על בסיס זה אנו שומעים משפטים כמו “אם היית אוהב אותי באמת, היית יודע מה חסר לי…” אז זהו, שלא! גם אם בן הזוג אוהב מאד, עדיין אין זה נותן לו יכולות ניבוי, או קריאת מחשבות [ובפרט אם הוא גבר שאפילו רמזים לא יעזרו] והרעה החמורה מזו היא. שכאשר מובן מאליו שעל בן הזוג שלנו למלא את כל צרכינו באופן מיידי (ללא הסברים ואותיות קטנות), אז כמובן שלא נודה לו ולא נעריך אותו [לא רק בפינו אלא גם בליבנו] והנה כבר בשלב הזה עיקרנו את היכולת והרצון שלו לעשות למעננו בהמשך.
 
להיות 'נצרך', לא רק שזה לא חסרון ולא 'נכות', בוודאי לא בהקשר הזוגי. הוא עצם היתרון, צורך, הוא הכלי דרכו אנו מתחברים אל הזולת, וזו הסיבה שהקב”ה ברא אותנו חסרים כדי שנשלים זה את חסרונו של זה ונהיה תלויים האחד בשני, נצרכות היא מהות הזוגיות, אני שמח שאני צריך ושצריכים אותי אחרת לא הייתי מוצא בכלל את אשתי…
 
כאשר מישהו נצרך לנו, הרבה יותר קל לנו למלאת את צרכיו, כי בסיטואציה הזו הוא ה'חלש' ואני ה'חזק' לכן ככזה קל לי לתת לשני, אבל כאשר מצופה ממני לתת לשני כ'חובה' שלי ולא בגלל שהשני נצרך, זה כבר סיפור אחר, כי ראשית, “מי אמר שאני חייב לה ובכלל “שקודם היא תעשה מה שהיא 'חייבת' לי ואחר כך נדבר על מה שאני 'חייב' לה”. הדוגמה הכי מוכרת לנו שממחישה את זה היא, כאשר נהג בכביש מנסה להידחף לנתיב שלנו, לרוב יש התנגדות וכעס, אבל כאשר הוא פונה אלינו “עם פרצוף של נצרך” ומבקש תוך הפניית ידו “אפשר?” לרוב הנהג יניף את ידו באדיבות לאמור, “בבקשה!” הוא אשר אמרנו ל'נצרך' קל לנו לתת.
 
כמובן שנדרשת כאן כנות, ושחובה שתהיה התאמה בין 'שפת הגוף' ל'בקשה' שלנו. כלומר, אם יש לנו בקשה או צורך מבן הזוג שלנו נכון ששפת הפנים שלנו תביע בקשה ונצרכות ולא שיהיה מצב שאנו מבקשים בפינו 'בקשה' אבל שפת הפנים שלנו מביעה 'דרישה', כי ברגע שיש קונפליקט בין שפת הגוף שאנו מביעים לבין תוכן האמירה שלנו ה'מסר' שנקלט אצל בן הזוג, הוא דווקא שפת הגוף שלנו ולא תוכן הדברים שאמרנו, כך שיצא שכרנו בהפסדנו. מצא את ההבדלים 'דרישה' נאמרת במהירות ובפנים מתוחות, 'בקשה', נאמרת באיטיות מה, בפנים פתוחות, וחיוך קל.
 
אין צורך להיות מפורצף במשך שעות, כדי שהצד השני יקלוט… אפשר פשוט להגיד לו, הייתי צריך/ה אותך בנקודה הזו והזו והיה לי מאד קשה, שהתנהגת באופן כזה, כי אני זקוק לך, חייבים להפנים אנחנו נזקקים לכן התחתנו ולכן אנחנו כל כך אוהבים,זה בסדר זה נכון וזה אפילו רצוי, אז תרגישו עם זה הכי נח שבעולם, כי בגלל שאנחנו צריכים אנחנו מחוברים [מתוך דברי הרב ראובן בר כץ]