משניות

דברי כת”ר נכונים ונכוחים, ואכן בסידור איש מצליח כתוב בשביל החולה שיישן.

נ”ל בלשון שאלה, ולמרות שההמשך אלא שאין מכניסין ק”ק, מצאנו כיוצא בזה, אבל לומר שהוא בלא שאלה זה קשה יותר.

עיין לרב תפארת ישראל שכתב שהמשנה נשנתה קודם בת קול ולא הוכרעה ההלכה בזה ולכן הלכו לפי המנהג, וכאן שהמנהג כבית הלל- הקדימו אותם.

1. כבר בסוף המסכתות בש"ס דפוס וילנא נכתב: בסיומא בסוף תשובת הרמ"א ז"ל וכן בסוף ים של שלמה בבבא קמא כתוב רמזים על הזכרת שמות הללו. עד כאן. ושם נכתב שמזכירים את רב פפא עם עשרה בניו שהיו מאירים וגדולים בתורה על ידי שהיה עושה להם סעודה בסיום המסכתא כי עשיר היה, והיה מחזיק לעוסקי התורה, לכן זכה שמזכירים אותו עם עשרת בניו הרומזים כאילו הוזכרו עשרת הדברות. והאריך להסביר כיצד רומזים שמותיהם לעשרת הדיברות, ולעשרה מאמרות שבהן נברא העולם. ועיין עוד להגאון רבי יוסף זכריה שטון בסוף ספרו זכר יהוסף על ברכות עוד טעמים להזכרת שמות אלו. וראיתי עוד טעם נוסף מהגאון רבי יוסף שלום אלישיב בשם הרב מטפליק שכתב בשמו בספר עלינו לשבח (סוף פרשת וזאת הברכה) והובאו דבריו בספר הדרן עלך (עמוד 42).
2. לגבי סיום משנה, בשו"ת יביע אומר (חלק א' אורח חיים סוף סימן כ"ז) כתב להקל, רק כתב שלפטור בזה אחרים לא כדאי. עיין שם. אולם מורנו ורבנו ועטרת ראשנו מרן ראש הישיבה שליט"א נר"ו העיד שנהגו בחו"ל להקל בזה אף לפטור אחרים, ושכן עיקר להקל בזה אף לכתחילה כל שלמדו המשניות בהבנה עם פירוש רבנו עובדיה ברטנורא וכיוצא (עיין בירחון אור תורה אייר התשנ"ד סימן פ"ב).

הניקוד בקמץ. והכוונה בזה, כמו שקדשים שנפסלו צריך לשרוף אותם דוקא במקומם ולא במקום אחר, כך עשו חז"ל מעלה וחשיבות לארץ ישראל ששמן תרומה שנטמאה ישרפוה דוקא בתוך ארץ ישראל ולא יוציאוה לחו"ל וישרפוה שם.

ירק בדברי חז"ל היינו ירקות עלים פטרוזליה כוסברא וכיוצא בהם, אבל מלפפון וכיוצא בהם נקראים "פירות הארץ" או "פירות האדמה". ויתכן שאלו העלים או חלקם גדלים מהר מאד בימים ספורים (גם אם לא ממש שנים ושלשה ימים), ואפילו לא יגיעו לגודלם הטבעי, מכל מקום אפשר כבר להשתמש בהם לאכילה. ויש לבדוק זאת במציאות, גם יתכן שהדבר תלוי במקומות הגידול.
והשאלה שלכאורה תנא קמא ורבי חולקים במציאות, זו שאלה מצויה בכמה וכמה מקומות בתלמוד. ונראה ליישב את כולם, שבמציאות אין מחלוקת, כולם מודים שדבר זה או אחר כן נעשה בצורה כזו אך בכמות מועטת, ונחלקו האם להסתפק בכמות זו כדי לפסוק על פיה להתיר או לא. וכך גם כאן, יש כמות מועטת שמצליחה לגדול בזמן מועט, אך היא מועטת או שלא רגילים לקטוף אותה עד שתגדל יותר, לכן תנא קמא אוסר, אבל רבי סומך על מעט זה להתיר.