טעמי המקרא

כי זה מנגינה של כתובים כללית, ושייכת בכל ספרי הכתובים מלבד יוצאים מהכלל.

כשקוראים בטעמים ודאי שיש להקפיד בזה, אך כשקוראים ק”ש בדרך כלל בגלל שמאריכים באמירת המילים (בגלל הכוונה) אין עושים טעמים כלל.

לפי המסורת שלנו יש הבדל, כאשר יש במילה קדמא וז"ק לא מתייחסים לקדמא כלל, וכאשר יש שופר הולך, עומדים בו מעט כמו שעומדים בגעיא.

א. אינני יודע איך קוראים זאת בעדה התוניסאית. ולענין קריאתו של מרן רה"י נר"ו כבר כתבת. וע"ע בלחם הביכורים הנד"מ עמ' קנ"ד בהערה.

ב. לומר שתפקידה כמו סימן הרפה לא מסתבר כלל לענ"ד. מ"מ יש לשים לב שהיא באה רק במקום שכל ההברות סגורות, שאז אין מקום לשופר הולך ובאה הקדמא הזאת במקום שופר הולך. ואפשר שהיא להטעמה קלה.

ג. היכן שמעת שקוראים לה "מתיגה" ?

בודאי. זהו הנדון שלנו: ראש לבית אבותיו הוא: (סוף פסוק) לראובן (זקף גדול… בן שדיאור: (סוף פסוק) לשמעון (זקף גדול.

דרך אגב, בתשובתי למעלה כתבתי (בכתב ידי סוף פסוק אתנח וזקף קטון) ובטעות נדפס: סוף פסוק "מתוח", וגם כבודו העתיק בשאלתו סוף פסוק "מתוח" (ובטח היה ב"מתח" מה זה סוף פסוק "מתוח"), ועם כבוד הקוראים הסליחה.

גם בג'רבא לא נהגו כן, ועל כל פנים זה לא רוב המנהג הפשוט. ואדרבא בספר לחם הבכורים (סולת למנחה דק"ח ע"ב) למר זקננו ראש רבני ג'רבאלפני כמאתיים שנה רבי שאול הכהן נתקשה למה יש שם שני טעמים.ומ"מ הגאון איש מצליח זצ,ל קיבל מזקני חכמי תונס לקרותו פעמיים בשני טעמים. וכן נהגו באלג'יר. וכן נהגו מקצת מחכמי מרוקו. ועוד. וכמבואר כל זה באורך בהסכמת מו"ר ראש הישיבה נר"ו לתיקון קוראים איש מצליח. ע"ש ותרווה צמאונך. וכן זכורני לפני שנים רבות (בשנת התש"ס) שקראתי בתורה בביהכ"נ ליוצאי לוב ברמת גן, ובאתי לחזור על הפסוק, והזקן שם אמר שזכור לו שנוהגים לחזור. וכן נכון לנהוג דאם לא כן תרתי טעמי למה לי. ומה גם שכך נמצא בכתב יד קדמון מספרד לפני כשבע מאות וחמשים שנה כמבואר בהסכמה הנ"ל.