דיני שמיטת כספים ופרוזבול

למרות התיאור המפורט בשאלתך, עדיין חסרים לי פרטים מהותיים הנוגעים לפסק ההלכה בנדון זה, אשמח אם תבאר לי אותם, כדלהלן:

• האם העצים הובאו מן המטע למשתלה כשהם ג”כ בתוך גוש העפר המתואר בשאלה? או שנעקרו מן המטע עם שרשיהם הבסיסיים בלבד, ומיד הכניסום לשקי העפר שבמשתלה? (אמנם הצד השני יותר מסתבר לי, אבל אשמח אם תבדוק זאת שוב מול המשתלה).
• כמה זמן שהו העצים במשתלה בתוך שקי העפר? (בתשובתך כתבת שאי אפשר לדעת בדיוק, אבל אולי יש פרק זמן מינימלי שניתן לדעת בודאות?)
• האם בשקי עפר הנ”ל היו נקבים כלשהם? וא”כ, מה קוטר הנקבים?

תשובותיך לשאלות אלו יעזרו לי לעזור לך.

הנה גם אם העלים הנ”ל גדלו בשנה השביעית עצמה, מ”מ

• מצד איסור ספיחין אין כאן איסור כמ”ש הרמב”ם (פ”ד מהל’ שמיטה ויובל ה”ג) שעשבים שאין זורעים אותם רוב האדם אין בהם סםיחין ומכללם מנה את הפיגם.
• וכן מצד הסיכה ע”י שרייתם בשמן, הכלל בדברים אלו שכל דבר שדרך שימושו בכך הדבר מותר כמ”ש הרמב”ם (פ”ה מהל’ שמו”י ***). ואף שכאן אין הדבר ברור שכן דרך רוב בני האדם בסיכה זו, ובזה י”ל דאסור וכמשמעות לשון הרמב”ם (ה”ו), מ”מ כיון שהפיגם אינו עשוי ברובו אלא לריח א”כ אינו קדוש בקדושת שביעית כמ”ש בשביתת השדה (פ”ט הט”ז), וכ”פ בס’ קדושת הארץ (פ”ה ה”ח), עש”ב, וא”כ ממ”נ אין לאסור הסיכה כלל בשמן הנ”ל וכן לבשלו ולרחוץ בו. ודו”ק.
• ומצד החפירה גם אין לחוש כיון שניכר שעושה כן לצורך הוצאת העלים ושרשיהם.

בפשטות בשכחה כל הפירות והאילנות חייבים בשכחה מדלא הזכיר בהם כלל, וכן מבואר ברמב”ם (פ”א מה’ מתנות עניים ה”ז) וכן עוד שם (פ”ה הכ”ו), והיינו דווקא שיחולו הפרטים המחייבים בדין שכחה, ע”ש ברמב”ם פ”ה.

בדרך כלל חלון פטור ממזוזה, אלא אם כן הוא גדול ורחב ועשוי למעבר בקלות.
ואם כדי לעבור דרך החלון יש לדלג על קיר שגבוה יותר מעשרה טפחים, הוא פטור ממזוזה גם אם הוא רחב. אבל אם יש לו סולם שדרכו עולם ויורדים וגם הוא גבוה ורחב כנ”ל, הרי הוא חייב במזוזה אע”פ שהוא גבוה מעשרה טפחים (פתחי מזוזות עמ’ רסג בשם האחרונים).

אם הכלי עבר דרך גוי כמו המקרה המבואר בשאלה, הכלי חייב בטבילה, כן מבואר בשו”ע (יו”ד סי’ ק”כ ס”ח ובהגה ובאחרונים שם).

בשר עוף בחלב חשיב יש לו שורש בדאורייתא [כך לשון מרן בב”י סי’ צ”ט ס”ו] וגם תרומות ומעשרות חשיבי יש לו שורש בדאורייתא אפילו בתרומות ומעשרות דרבנן שאינן דגן תירוש ויצהר כיון שיש כאלה תו”מ הם דאורייתא. וא”כ שוים הם, ומ”מ ודאי שיש חומרא בדבר שיש לו שורש בדאורייתא במקום זה יותר מאשר דבר שיש לו שורש בדאורייתא במקום אחר, כמבואר בב”י בדעת הרמב”ם. ע”ש היטב.

ע’ בשו”ע (או”ח סי’ שכ”ח סי”ז) שהביא ד’ דעות בענין זה (והדעה הרביעית מחלקת בין דבר שנסמך למלאכה דאורייתא לדבר שאינו. ע”ש). ולמעשה כתב מרן שהלכה כדעה ג’ שאם יש סכנת אבר מותר לעשות אפילו בלא שינוי ואם אין סכנת אבר יעשה בשינוי. [והיינו אפילו מלאכה שיש בה סמך למלאכה דאורייתא] וע’ בחזון עובדיה ח”ג עמ’ תט”ז ובהערות איש מצליח שבסוף הספר (בסי’ שכ”ח שם).

מדברי מו”ר הגר”מ לוי זצ”ל שנדפסו בספר “משה ידבר” (עמ’ רכ”ח) נראה שפסק כן הלכה למעשה. וע”ש בהערות הרה”ג המו”ל נר”ו.

 נראה דלכתחילה אין לעשות כן מפני דברי הרמ”א ביורה דעה (סימן שצ”א) שאסור לאכול בסעודה בליל יארציי”ט ע”ש. ובדיעבד אם קבעו החופה בליל יארצייט, מותר להשתתף ולסמוך על המתירים.

_{(השו”ת מתוך עלון פניני הפרשה מספר 1092).}

נראה שיש בזה מצוה לעזור לילדים שרואים את חבריהם שנוסעים והם אינם נוסעים מחמת המצב הכלכלי למנוע מהם צער ועגמת נפש, וא”כ וודאי שנכון לתת מכספי מעשר.

מותר, כי כבר פורסם ברדיו, וכל שכן שיש בזה תועלת.

_{(השו”ת מתוך עלון פניני הפרשה מספר 1091).}

_{(השו”ת מתוך עלון פניני הפרשה מספר 1091).}