אבא שמצוה בניו לא להתחבר לבנו שיצא לתרבות רעה

אין חובה לצום לא לגברים ולא לנשים, זה מנהג טוב, וגם נשים כדאי שתעשינה אותו. וכן מבואר בחזון עובדיה (אבילות ח”ג עמ’ רכ”א בהערה) שגם נשים צמות ביארצייט.
ולגבי לקבל צום במנחה, צריך לקבל, אא”כ צמה כל שנה שאז אין חיוב כמבואר בהוראה ברורה (סוף סי’ תי”ב).

האזכה של י”א חודש היא פחות חשובה לכל הדעות (אף שנהגו לעשות אותה גדולה יותר).

ולגבי אם האזכרה של י”ב חודש היא העיקרית או של י”ג חודש, נחלקו הפוסקים. ומנהג ג’רבא שהאזכרה של י”ב חודש היא העיקרית, כמבואר בשו”ת “ים של שלמה” להגאון הרב יחזקאל מאזוז זצ”ל, ושם מבואר שכן דעת מרן רבנו ראש הישיבה שליט”א, עי”ש.

ולכן, למעשה, כדאי לעשות את הסיום באזכרה של הי”ב חודש.

אוי לנו על שברנו כי הגענו בדורנו לשפלות כזאת, ודברים שהיו פשוטים וברורים בכל הדורות, נתהפכו בימינו, ואיסורי תורה חמורים ותועבה, נעשו בימינו מותרים בפרהסיא ובגלוי, ודברים שהיו מתבייישים מהם בעבר ומבינים שמעשה נתעב ובזוי הוא, ואף מי שעשאו מחמת יצרו הרע, הבין שמעשה איסור הוא. נעשה בימינו גאוה וגסות ומשתבחים בזה, דבר שהיה מושכל ראשון ופשוט אצל כל בן דעת שאסור באופן מוחלט, נעשה בימינו מקובל ואפשרי. ומי שמוחה וזועק מכאב לב, בזים ולועגים לו, ובעוה”ר נתקיים בנו הפסוק “וסר מרע משתולל”, כדרשת חז”ל בסנהדרין (צז.). ע”ש.

ולעצם השאלה הנה אע”פ שהם חוטאים בכל מקום, וגם אם לא יבואו אתכם, יחטאו במקומם, ואין אתם מוסיפים להם על עוונם, וחטאם ישאו. מכל מקום הרואה עבירה, פעם אחר פעם, מתקרר לבו לאט לאט. ומה שבפעם הראשונה אומר אוי, וחמור בעיניו, בפעם השניה אינו זועק אותה זעקה, ובשלישית בשקט וברביעית לא נורא, וכן הלאה.

ולכן אף שאין בכחנו למחות בעוה”ר, כי אין דורנו דומה יפה, ומה בכחנו לעשות, מכל מקום להתחבר לזה אין לנו. ואף שאין להרחיק, מכל מקום אין לקרב. ויש להתפלל עליו שיחזור בתשובה, ושה’ יכניס בלבו את הדרך הנכונה והישרה. כנלע”ד.

ובקרוב יקוים בנו הפסוק “ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ”.

הרבה פעמים ילדים ששולחים אותם לפנימיות בגיל צעיר הם ילדים שיש להם בעיות בבית, או שהמשפחה חילונית או מקולקלת, (ואני מכיר אישית בחורים תמימים וטובים שנפגעו מזה), לכן לא מומלץ לשלוח ילד לפנימיה בגיל כזה.
לגבי הבעיה שהמורה והמנהל לא ישלחו אותו לישיבה טובה, כמדומה שזה תלוי בכם, תשקיעו בו בשנה הבאה שילמד טוב טוב את החומר, (ואם בכיתה זה לא מספיק תוסיפו לו אברך וכיו”ב), ותבקשו שיבחן בכמה ישיבות ואח”כ נחליט היכן נשים אותו, ואחרי שהדבר יהיה תלוי בידכם תראו איזה ישיבה מתאימה לו.
יתכן שאיני מכיר היטב איך המערכת אצלכם מתנהלת והפתרון שכתבתי אינו מעשי, אך לענ”ד אפשר לחשוב ולמצוא פתרונות טובים לבעיה שהזכרתם בלא לשלוח את הילד לפנימיה, בפרט שאתם מתחילים לחשוב כבר מעכשיו ולא ברגע האחרון…

משעה שהילדים בני הבנה (כל אחד כפי גילו) רגילים להורות להם להמתין מעט, ומוסיפים קצת קצת לפי כחו של הילד ולפי רוב השנים.
עם זאת, במקרים מסויימים אפשר להתגמש ולהפחית מכמות השעות שהילד כבר הורגל אליה, וכפי עיקר הדין (המבואר ביביע אומר ח”א) שהוא פטור מן ההמתנה. ויודע צדיק נפש בהמתו.

היות ויש דרכים מותרות לגילוח הזקן, נמצא שגידול הזקן אינו אלא מידת חסידות, וראוי לשמוע בקול ההורים לימנע מזה (ע’ ספר חסידים סי ש”מ ובבית לחם יהודה יו”ד סי ר”מ סק”ח).

אבל אם יודע הבן שגידול הזקן שומר עליו מירידה רוחנית בעניינים אחרים, אינו צריך לשמוע להוריו המורים לו לגלחו. אבל מאידך ראוי גם שלא להתווכח עמם בזה בצורה חזיתית רק להסביר בניחותא ואולי לבוא למשא ומתן או לפשרה בנושא, כגון זקן מסודר וכיו”ב. ועי”ז יניחו לו להתקדם בענינים מהותיים יותר.

בכלל תמהני, וכי רק גידול הזקן מפריע להוריו? שמירת שבת, כשרות מוקפדת וכו’ לא מפריעה להם?

– בשום פנים ואופן אל תסטור על פניו! זו השפלה משוועת שאחריתה מי ישורנה.

– גם כשנאלצים להכות ילד קטן, יהיה זה על היד וכיו"ב.

במקרה שלך שהוא כבר גדול כדאי שתתיעץ עם אנשי מקצוע איך להעמיד את ילדך על חומרת מעשיו. ויה"ר שיעלה בידך, ותרווה ממנו נחת דקדושה.

– כדאי שתעיין מ"ש מרן הגר"ע יוסף זצ"ל בהליכות עולם ח"ח מ' קמ"ט – ק"נ בנוגע לעניין זה.

לכבוד ההורים היקרים הי"ו שלום!

אמנם כתוב במשלי (י"ג כ"ד) "חושך שבטו שונא בנו", אבל אין הכוונה מקל! שהרי גמרא מפורשת (בב"ב כ"א.) אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת (מלמד תינוקות היה, רש"י שם) כאשר תכה לילד לא תכה אלא ברצועות של מנעלים (רש"י מכה קלה) ע"ש. וכך נפסק להלכה בש"ע יו"ד סימן רמ"ה סעיף י' וז"ל: לא יכה אותו המלמד מכת אויב מוסר אכזרי לא בשוטים ולא במקל, אלא ברצועה קטנה ע"ש. מדגיש מרן הש"ע "רצועה קטנה" ובודאי לא חגורה וכדומה, ובפרט בדור הזה הילדים הקטנים מבינים טוב וזוכרים טוב, וישמרו טינא בלב על ההורים, ובעת שיגדלו, ח"ו עלולים לפרוק עול, וגם להתחבר לנערים ריקים, גם כדי להתנקם מהוריהם.

אלא לנהוג כמו שאמר שלמה בחכמתו: תחת גערה במבין (משלי י"ז פסוק י') לגעור בהם ודי בזה, ובפרט בגיל הרך. ואם צריך יותר, להוסיף מכה קלה דוקא ביד, להראות שההורים כועסים ותו לא! ואחר כמה דקות לפתוח שיחה עם הבן, שיחה נעימה וחביבה שלא לעשות כך, עם חיוך ונשיקה, ואולי גם סוכריה, כדי שיראה הילד שההורים אוהבים אותו, וכמו שכתוב במשלי (משלי כ"ה פסוק ט"ו) לשון רכה תשבר גרם, וכ"ש שלא לעשות כן בפני זרים, שזה מבייש את הילד, גם אם הוא בגיל קטן, ועוד יש בזה חילול ה' אשר עונו חמור מאד, רח"ל!

שואל יקר!

הנה מדבריך נשמע שהנך יודע את גודל מעלת הזכות להביא ילד יהודי לעולם וכמו שאמרו ביבמות (ס"ב ע"א) שדבר זה מקרב את הגאולה שאין בן דוד בא עד שיכלו הנשמות שבגוף, ע"ש ברש"י, ובפרט כשגדל בדרך התורה והמצוות לעבודת השי"ת וליראתו שכל מצוה ומצוה שיעשה הילד הזה הוא ובניו ומשפחתו וכל מי שיושפע ממנו לעבודת השי"ת הכל נזקף לזכות האב וכענין שאמרו (סהנדרין ק"ד ע"א) ברא מזכי אבא, שכיון שבן זה בא על ידו לעולם ובלעדיו לא היה מגיע, השי"ת מחשיב כל מצוותיו גם לזכות האב, ולא עוד אלא שכל הדורות הבאים שיבואו מילד זה ג"כ נזקפים לזכותו הם ומצוותיהם וכל ההשפעות שיבואו מהם, עי' ברש"י (בראשית ד', י') קול דמי אחיך, דמו ודם זרעיותיו, ומידה טובה מרובה ומכופלת ממידת פורענות פי כמה וכמה. אלא שהשאור שבעיסה הוא יצר הרע כדרכו נכנס ומתערב בכל דבר מצוה, ומחליש את האדם בעיניו, ומראה לו שאינו יכול לעמוד בעול החזקת עוד ילדים מצד כוחות נפשו וגופו ומצד פרנסתו. ושוכח שפרנסת האדם וכוחותיו מן השמיים הם, ומידת צערו וקשייו גם הם נקצבים מן השי"ת. ומי שהביא לו את ילדיו הוא גם יביא את מזונותיהם, וגם את הכוחות לגידולם. והקושי והצער אינם תלויים בזה כלל.

ואם מצד שדואג האדם שלא טוב לילד להוולד בבית זה מכל מיני סיבות, הרי זו טעות ברורה, שבודאי הגמור שהשי"ת קובע לכל אחד ואחד את מקומו שלו שרק שם ימלא את תפקידו אשר בשבילו נברא. וכאומרם ז"ל (נדה דף ט"ז ע"ב) אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל טפה ומעמידה לפני הקב"ה ואומר לפניו רבש"ע טפה זו מה תהא עליה, גבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני, וכו'. וכ"ש שקובע לו השי"ת היכן להיוולד ולאיזה הורים, ולאיזו משפחה. ועתה כמה על האדם לשמוח שבחר בו השי"ת וזיכהו להיות שותף עמו כדאמרינן התם (דף ל"א ע"א) שלשה שותפים באדם, הקב"ה אביו ואמו וכו'. ומי שבחר בו המלך להיות שותף עמו כמה מאושר הוא. ובפרט שזוכה לגדל את בן המלך, שכל ישראל בניו של השי"ת הם, כמה עליו להודות לו על זה.

וע"ע במסכת יבמות (דף ס"ב ע"ב) רבי יהושע אומר נשא אדם אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנאמר וכו', ע"ש ברש"י. וכן פסק הרמב"ם (פט"ו מהלכות אישות הלכה ט"ז) וכתב שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם. וע"ע בספר הקדוש פלא יועץ (ח"ב ערך פריה ורביה), שהאריך בענין זה, וכן במאמר בנין הבית בסוף קונטרס אמרות טהורות , שגם כן הרחיב בזה.

חזקו ואמצו, ותודו להשי"ת על הזכות הגדולה הזו.

והשי"ת יתן לכם כוחות ויברך אתכם בכל מילי דמיטב אכי"ר.

נ.ב. כמובן שאם יש בעיות ספצפיות כדאי לגשת ולהתייעץ ולטפל בהם.