דקדוק בסידור איש מצליח

מרן ראש הישיבה שליט”א בסוף חומש בית נאמן ח”ב (עמ’ תשמ”ו) התייחס ממש לשאלה שלכם, וזה תוכן דבריו שם: בכתר אר”ץ ובכת”י לניגרד ובסידור עבודת ישראל, ושם כתב שכ”ה בעוד כת”י, והטעם הוא מפני שעתיד ובינוני מבנין הפעיל לא יהיה בהם דגש זה. וכך הוא יותר נכון. ומכל מקום מכיון שמסורת כל קהילות ישראל מדורי דורות להדגיש את הכ’ הזאת אין לשנות מנהג העולם. עיין שם.

רבני הישיבה כן מתקנים על זה ועל עוד כמה וכמה טעויות ואכמ”ל. אגב, המילה “במה” הראשונה איננה בשוא אלא בפתח וסגול.

בחולם

עם שני נוני”ן, והראשונה בשוא נח.

הראשונה רפויה כדין בגד כפת שאחר אהוי, והשנייה אע”פ שהיא אחר אהוי דגושה שלא כדין, והסבירו הראשונים (הובאו בבית יוסף סימן נא) משום שפסל מיכה עבר בים אית, והוא קרא את שם הפסל בשם השם ואם היתה בכף דגושה זה נשמע כאומר השם מיכה דהיינו פסלו של מיכה

לענ”ד אתם צודקים וכך צריך לומר, וכנראה שהיום נכנס הביטוי הזה. וכן מצאתי בחיפוש שמהרש”א בברכות (ח”א דף ס”א ע”ב) כ”כ. ומה שמצאנו בספר מכלול להרד”ק (דף קס”א ע”ב) משקל פְּעִילוּת, כמו שרירות, זה בלא סמיכות, אבל כאן שהמלה במקורה היא מסירה, כאשר מסמיכים אותה אומרים מסירת, וכמו הדוגמאות שהבאתם.

ע’ בקונטרס לאוקמי גירסא למרן ראש הישיבה (אות ה’) שהביא ב’ הדעות בזה. ושיש רבים שגורסים צְרָכַי ועיקר טעמו שזהו לשון רבים ושייך ע”ז לשון “כל, צרכי, אבל אם צָרְכִּי בלשון יחיד – מהו כל, ואף שיש שיישבו זה, מ”מ עדיף כנ”ל, וכן גרסו רבים מהאחרונים ושכן מוכח ממדרש תלפיות והראב”ע. ע”ש. וסיים שכן עיקר.

מהמילה רב אין ראיה, כי מצינו כיוצא בזה גַּן – גִּנָּה ועוד.

את דחית הראיה מהמילה בריבי לא הבנתי, דמה ענין צירי לפתח. וגם אותם הקוראים רֵבִּיהוא בדרך אי הקפדה, וכמו מילים רבות שהם מחליפים בהם את הניקוד, והם מודים שאין הניקוד כך.

וזה כלל גדול בענין, כאשר עדה אחת מקפידה לשמור על צורת קריאת המילים השונות, ואילו האחרת אינה מקפידה בכך, על פי רוב הצדק עם הראשונה, ומאידך מקושיות לא מתים, ורבות מהקושיות הנראות בתחילה כהר תבור, מתברר אפילו אחר זמן רב שאינן נכונות כלל.

המילה הָדֵק היא בפסוק “ושחקת ממנה הדק”.

וכך מנקדים מקור בבנין הפעיל כשהוא בגיזרת ע”ע (שורר דק”ק), כמו שכתב הרד”ק בספר מכלול (דף ק”ל ע”ב).

ולגבי הנץ, שם זה אותו דבר רק בגיזרת ע”ו (שורש נו”ף), ומסתבר שגם הוא כמו ע”ע, כמ”ש הרד”ק שם (דף קכ”ז ע”ב) שהם שווים בבנין הפעיל. ע”ש.

תנוח דעתך. כל חייך קראת כהוגן, גם אם נניח שהתהילים הנ”ל מדויק בתכלית, מ”מ געיה ביו”ד אינה הופכת את הקמץ שבת’יו לרחב. הקמץ הנ”ל חטוף בלי ספק הואיל ועיקרו חולם יִתֹּץ-יִתָּצְךָ. ושתיקת המדקדקים תוכיח שאין כאן יוצאים מן הכלל. ועכ”פ אינני מכיר את הקהילה שהזכרת לדעת עד כמה ניתן לסמוך עליהם בעניני דקדוק, וגם אינני יודע מקום לגעיא בתיבה זו, והמשנה מן המקובל עליו להביא ראיה.