תפילה לניסים

בשווא נח, כיוון שהוא מלעיל בטל כלל הדומות. כמו “יקראונני”, “ישחרונני”, “ימצאונני” בספר משלי (א’ כח) וכן בתהלים (נ כג) “יכבדנני”. כן כתב מרן ראש הישיבה זצ”ל על פי הרד”ק בספר מכלול (דף ע”ב ע”א)

בדורנו המציאות היא שחרדות ופחדים מצויים מאד וגם אצל אנשים בוגרים.

יש ב”ה דרכים נפלאות לצאת מזה, והעיקרית היא עיסוק תמידי במידת הבטחון בה’ יתברך. (לימוד בספרים הקדושים בנושא ובעיקר שער הביטחון שבחובות הלבבות, שמיעת שיעורים בנושא אמונה ובטחון, ואם אפשר גם שיחות אישיות עם תלמיד חכם שיכול לחזק בעניינים אלו) ובנוסף לימוד תורה בכוחו לנטרל מהאדם תחושות רעות וכיו”ב ובפרט לימוד בשמחה ומרץ לשם שמיים. וכן שאדם ממלא זמנו בעשייה איטנסיבית בלי זמנים ריקים אין הרבה מקום למחשבות ובלבולים.

ישנם מצבים קשים יותר שמחייבים התערבות רפואית כדי להתייצב ובמקביל כל הנזכר לעיל. וחשוב לדעת שישנם כל מיני דרכי טיפול אלטרנטיביות שאינם ממכרים כמו הטיפולים הרגילים.

והדבר החשוב ביותר הוא תפילה ממעמקי הלב לה’ יתברך שירחם ויעזור. בורא עולם שומע ומקשיב לתפילת כל פה וגם אדם פשוט מאד הקב”ה אוהב את תפילותיו.

מלרע. כך ענה מרן רה”י זצוק”ל הכ”מ לשואל אחד. ואין זה זרקא ומהפך אלא צינורית. וכשזה זרקא בלי עוד טעם במילה זה צינור. להרחבה בעניין הטעמים של ספר תהלים וכן משךי וחלק מספר איוב עי’ בתהלים בהוצאת הישיבה בראש הספר. ולדעת איך לנגן בהם צריך לשמוע ממי שיודע (ישנן הקלטות של מרן ראש היישבה). ולדוגמא ראה פרק כד פס’ ט’ בשם השם. ובפרק פו פס’ יא.

העונה הרב אהרן מימון

רק בלמ”ד להשלים את הלמ”ד החסרה (מלשון כלולות) משא”כ הכ”ף שאמנם הייתה צריכה להיות דגושה מדין בג”ד כפ”ת בראש מילה, אך כיוון שבאה עתה אחר אותיות אהו”י האות רפויה.

א. אם כוונת השאלה לקמץ רגיל שיש לו נטיה לחולם, ההבדל הוא ברור – הקמץ הוא כמו פתח עם נטיה קטנה לכיוון החולם.
ב. אלוקים עם חטף סגול, ואדנות עם חטף פתח. (אולי לא הבנתי את השאלה)
ג. בפשטות יש להקפיד על כללים אלו בכל אופן.
ד. נפסק בשו”ע (סי’ סא סכ”ג) לא יניח הנד. א”כ אין לעשות כן, אולי רק באופן שי שינוי משמעות אם יש לכם דוגמא נשמח שתשלחו לנו.
ה. הטעם לא מחבר אלא כמו פשטא וזקף קטון. שיהיה דגש.
אם לא הבנו טוב את דבריכם נשמח שתשלחו שוב וביתר פירוט.

קודם כל מפרש רבנו יונה שכוונת הפסוק “במעלליו יתנכר נער” אין הכוונה מלשון הכרה – שיהיה ניכר מהו, אלא מלשון “ויתנכר אליהם” שהוא בדיוק הפוך – עושה עצמו כאינו מכירו. ופי’ הפסוק שהוא מתנהג לא בשרכי הנערות כאשר זך וישר פעלו (וכמו שממשיך שם רבנו יונה לפרש).

אח”כ מלמדנו רבנו יונה כיצד נדע אפ הפירוש הוא הכרה או להיפך –  זה תלוי באיזה בנין משתמש שורש זה, אם הוא משתמש בבנין הפעיל, כמו “ולא הכירו”, או בבנין נפעל כמו “שאין מומו ניכר” (כמדומה שאין בתנ”ך שורש נכ”ר בבנין נפעל), הוא מלשון הכרה, ואם הוא בבנין התפעל כמו “יתנכר” הוא להיפך.

אפשר להתקשר 053-417-1971 בשעות הערב בע”ה בלי נדר נשתדל לענות.

א. בָּזָךְ

ב. בְּזִיכִים בפשטות רפוי, כי על פי רוב הטיה כזאת תהיה ברפוי ורק לעיתים דגוש, כמ”ש הרד”ק במכלול (דף קנ”ו ע”א)

ודע שהרבים של בזך הוא הוא בְּזָכִים או (בְּזַכּים), והיחיד של בְּזִיכִים בוא בָּזִיך, וזה מוזר שהשתמשו חז”ל ביחיד בלשון זה וברבים בלשון אחרת.

1. כאוּ (כאילו נוספה אל”ף), והיא תנועה קטנה.
2. ? (צריך לשמוע מפי בקי ולהבין).
3. כשאר האותיות (דהיינו שהאות נשמעת כפולה).
4. הרי”ש בשווא נח, ומבטאים שני ריש”ין.
5. נע.
6. כאילו אין ניקוד.
7. א’. אם ברור לו שלא יתחלף בזי”ן וסמ”ך, מצווה וחובה לדייק.

ב. כוונתך לחטף-פתח, וכמנהג ג’רבא. ומרן ראש הישיבה זצ”ל הכ”מ היה מורה שאפשר לכל העדות לבטא כן.

ג. ד. ה. זה מנהג תימן (כמדומה), ואצלנו לא נהגו כן רק במילים מסוימות, ומרן זצ”ל הכ”מ היה אומר שלא להוסיף על המילים שנמסרו לנו.

ו. אם ידקדק שלא ייהפך לחולם, מצווה לדייק בזה, ולכל הפחות בשם ה’ ב”ה. ואם עלול להישמע כחולם, יניח המנהג על כנו.

ואין הבדל בכל זה בין יחיד לרבים, רק שברבים צריך לשים לב שיהיה מיומן ורגיל, שלא יהיה נלעג בפי הבריות. וגם צריך להזהר שלא תגרם מחלוקת.

מרן בשו”ע (סי’ כה ס”ז) פסק לומר ללא דגש, והרמד”ל בספר המעריך חולק עליו. ולדעת מרן ראש הישיבה זצ”ל הנכון יותר כהרמד”ל אלא שמר פסק אחרת, ולכן בכל מקום שהוזכר נוסח הברכה נקדו כפסק מרן ובסתם נקדו לפי מה שנראה יותר נכון. (כן שמעתי מהרב אלדן הכהן שליט”א – מנקד המשנ”ב מהדורת מכון הרב מצליח).

1. אין הפרש בשמיעה. ויש הרבה מילים מעין אלו בעברית כגון מושה (מהמים) – ומשה רבנו. וכן את השמיים – ואת חפירה. וכדו’.
2. התשובה על זה ארוכה. וראה בספר דקדוקי אביע”ה להרה”ג ר’ אדיר עמרוצי בעמ’ 339 ואילך.
3. גם בזה ישנה אריכות. עי’ בספר הנ”ל בעמ’ 35 ואילך.
4. דעת מרן רה”י זצוק”ל שאין אנו בקיאים כראוי בכללי הדקדוק בארמית, ולכן יש לעשות בשוא נח.
5. סמ”ך ושׂין אותו היגוי. וצד”י זה יותר בחוזק, שלוחצים יותר את הלשון על החיך. וצריך ללמוד מאדם שיודע ואי אפשר לפרש כל כך בכתיבה.
6. אין הבדל. ובסתמות שורוק זה תנועה גדולה והיא יותר ארוכה מקובוץ.
7. חטפים נאמרים בחטיפה ובמהירות ואי אפשר להאריך בהם כלל. (משא”כ בתנועה קטנה שפעמים מאריכים בה כגון שיש בה הטעמה). ובחטף קמץ זה נקרא כמו חולם (בחטיפה).
8. אין הבדל
9. דגש קל זה הגיה שונה מעט בגוף האות מהאות הרפויה. אבל דגש חזק הוא נאמר אותו דבר כמו האות הרגילה רק בחוזק. ויש לשמוע מאדם בקי. ומתי מגיע הדגש עיין בספר הנ”ל עמ’ 49 ואילך. ואגב כדאי מאוד ללמוד בספר זה על הסדר שמבאר הכל בבירור ובקצרה.

העונה הרב אהרן מיימון