תפילה לניסים

שלום וברכה!
נכון הוא דבר קשה לעבור פעם אחר פעם, תוחלת ושוב אכזבה, מקוים לטוב ושוב ח”ו.
אבל אין איתנו יודע חשבונות שמים, ומה טעם כל דבר, רק יש לזכור שגם הנפלים חיים בתחית המתים בקרוב. כי גם להם יש נשמה וכל שבאו קצת לעוה”ז, באו על תיקונם, ואשריכם שזכיתם לתקנם.

וכדאי לקרוא בספרים של אמונה ובטחון, אם בשער הבטחון בחובות הלבבות, אם בשאר ספרים שמחזקים ענין זה. וכדאי לקרוא תהילים באופן קבוע בכל יום, וזה יחזק את האדם להיות מקושר לבורא ב”ה, ויהיה יותר רגוע ושליו, שהוא וכל משפחתו נמצאים בידים הטובות ביותר בעולם.

ובאמת כי הפחד, לא יעזור לאדם כלום, וכי כשיפחד הענין יסתדר, להיפך ידוע שרפואת הגוף תלויה הרבה ברפואת הנפש והפסוק אומר “רוח איש יכלכל מחלהו”.
ולכן תשתדל להיות רגוע, וגם להרגיע את האשה, ושלא תלחץ ושלא תחשוב ותחשוש שכביכול היא אשמה ח”ו, אלא לומר לה שהכל מלמעלה, וכשיעלה רצון לפניו שהכל יעבור בשלום, כך יהיה.

ומ”מ יש כמה סגולות לזה. א. לכתוב על קלף בדיו ע”י סופר יר”ש פסוק והיה כעץ שתול וגו’ ולתלותו על האשה (כיסוי על כיסוי) כל ההריון. ב. שהאשה תמזוג בעצמה את טיפות המים בכוס הקידוש למתק הדין. ג. יש עצה למכור את העובר לאיזה ת”ח, כלומר לבוא לחכם שיודע מזה והוא יקנה בסכום משהו את העובר, ואז יתקיים בעזהי”ת.
ויה”ר שכל הריון זה ילך למישרים, ותלד האשה לחיים טובים ולשלום לה ולולד. בשורות טובות.

נ.ב.: אני מניח שהלכה לרופאה והיא בקשר איתה, לראות אם יש משהו טבעי שגורם לזה חלילה. ואם צריך לעשות איזה דבר, יש לשמוע בקולה ולעשות, רק לזכור שלא זה העיקר, אלא להתפלל לבורא יתברך שהכל ילך למישרים, וזה בתור השתדלות לבד. וה’ יעזור.

[בשולי דברי הרב אליהו מאדאר:
כדאי מאוד שתתרמו גם סכום מסוים, כמה פעמים מרן אמר שהברכה חלה יותר כאשר תורמים.
הרב חנוך כהן]

1. ככל שהאדם מאמין יותר כך הוא מפחד פחות.
2. אמנם כן יש הרבה מקרים מצערים, ולכן כדאי מאוד להמנע מלשמוע עליהם, כי הם משפיעים לרעה על הנפש, גם לאנשים אמיצים.
3. מאוד חשוב להיות בקשר עם “רבנית” ולשמוע שיעורים באמונה והשקפה, זה ממש עוזר להרגיע. כמובן שמדובר על רבנית שמדברת בצורה חיובית. אמנם קיום המצוות צריך להיות מתוך הכרה ושמחה, אולם הרב מתחילים מתוך יראה ולאט לאט הם מרגישים את האור. יצויין שביהדות יש אפשרות לשאול כל מה שלא מובן, הכל מונח על “השולחן”.
5. כדאי לשנן משפטים של בטחון או אמונה, כגון: הק שומר עלי בכל רגע ובכל מקום. או: אני רגועה ומוגנת ובטוחה.
בהצלחה – 0504130320
נ”ב: מומלץ לשמוע את השיעורים באמונה של הרב יגאל הכהן ב”קול הלשון” טל: 052-9999777

אמנם אסור לאדם להכניס עצמו למקום סכנה ולסמוך על הנס. אבל הרבה פעמיים במהלך החיים אדם עומד בנצבים שאין דרך להחלץ מהם רק ע”י נס, וע”ז בודאי אפשר להתפלל.

וזה מלבד “ניסיך שבכל יום עמנו”….

מה הצד שלא? הרי ודאי יוכל להיות לעזר לכל צרה שלא תבא. אם יש לכם צד שלא נשמח שתשלחו שוב.

לא הבנתי מה שכתבתם שאנו קוראים לציון מקום קודשים. מכל מקום זה נכון שבדרך כלל אומרים קדשים בקמץ רחב, וכאן הוא יוצא מהכלל.

אכן אצל התימנים ידוע מנהג זה. [ואצל שאר עדות המזרח לא ידוע לי. אמנם התוניסאים קוראים בפסוק “שאו זמרה” ועוד קצת פסוקים כמסורת התימנים, ושמעתי השערה שפעם היו עושים כך תמיד, והשתנה המנהג ונשארו ממנו עוללות]. ומקורו טהור מדברי הרד”ק, והובאו דבריו בלחם הביכורים (שער י”ג, בסמוך למה שהזכרתם בשמו על ירמיהו), ובכל זאת לא התפשט מנהג זה, וכמו שגם בלחם הביכורים כתב שם שבגלילותיהם לא נהגו בזה. ואולי הטעם מפני שלא ררצו לחלק בזה ולהרבות בכללים, כיון שבכל אופן השוא אינה תנועה ולא כ”כ משנה איך יעשו אותה העיקר שיקצרו בה, וכמו שהזכרתם גם אתם.
ומכאן ג”כ תשובה לשאלה השניה שהזכרתם למה כתבתי שאין בזה הוראה לומר ירמיהו המ’ בחיריק, מכיון שמצאנו שבדרך כלל לא שינו את השוא לתנועות אחרות. ואם יש בזה מסורת ברורה כמו שהזכרתם אה”נ, אך זה לא ברור לי. ומכל מקום ודאי שמי שאומר בחיריק לא משתבש, רק השאלה מה הראוי לעשות.

א. בעקבות השאלה עשיתי חיפוש בתנ”ך, ומצאתי שעד עשר אמות הפסוק כותב בלשון רבים, מכאן ואילך בלשון יחיד, כמו: “וחוט שתים עשרה אמה” (מלכים א’ ז’ ט”ו), וזה עוקב בכל התנ”ך (ע”פ חיפוש מחשב כמובן), מלבד אחד שמצאתי יוצא מהכלל “והרוחב חמשים אמות” (יחזקאל מ”ב ב’), ויתכן כיון שהוא סוף פסוק עשו בו שינוי, וכידוע שסוף דבר עושים שינוי (ואכמ”ל). ומה שמצאנו כמה פעמים בדברי הימים, ואחד מהם (ב’ ג’ ג’): “אמות ששים”, שם כיון שהקדים את האמות, אם היה אומר אמה היה יכול להשמע אמה וששים.
נמצא שלשון חז”ל בזה (בשתי השאלות ששאלתם) היא ע”פ לשון המקרא. ונראה הטעם בזה כי כאשר הריבוי הוא קצת מזכירים אותו בלשון ריבוי, אבל כשהוא הרבה יותר מזכירים אותו בלשון יחיד, כי הריבוי בולט וא”צ להדגיש שהם רבים.
ב. המ’ יותר קשה לבטא אותה השוא כאשר היא ליד י’, ולכן במ’ כמו ירמיהו נתפס החיריק, אבל ביד הרבה פחות קשה לכן לא נתפס. ואין כוונתי שיש כאן טעות, אלא השוא הוא יכול להיות כמו כל תנועה בעיקרון, כי הוא שוא וכלום, ולכן היכא דנהוג לשנות אותו מהניקוד זה בסדר. בכל אופן אין כוונתי לתת כאן הוראה מעשית לומר ירמיהו בחיריק גם בקריאת התנ”ך, אלא רק על שכך נוהגים העולם בדיבור.

1. רעיון יפה לקרוא לו יום שחרור ירושלים, אך מי ישמע לך לשנות?
2. חפשתי טעם לדבר ולא מצאתי. אגב גם צבע חום אינו במשקל של שאר הצבעים.

א. הבנתי את השאלה. התשובה פשוטה, האות נ’ של נגיעה נבלעת רק בדגש חזק, דגש קל מעולם לא מבליע אות, ולכן כאשר עושים בלי דגש חזק אין כאן אות נ’, והמשמעות היא יגיעה.
ב. לגבי שינוי משמעות בשם ה’, בקובץ אור המערב ח”ג עמ’ מ”ה האריך בזה המדקדק הרה”ג ר’ בנציון הכהן זצ”ל וכתב שאין שינוי בין פתח לקמץ ושניהם לפעמים קודש ולפעמים חול, וגם אם משמעות המלה היא רבים, אין בזה כלום. ולכן אף שנכון ללמוד ולעשות את הקמץ כמבטא הפרסים, מכל מקום מי שאומר את הקמץ כפתח יצא ידי חובה.