קביעת מזוזה בדלת המפרידה בין הבית לחצר

בסעודת מצוה מותר לשמוע שירי קודש המלווים בכלי נגינה (חזון עובדיה ארבע תעניות עמ’ קנ”א). וסעודת בר מצוה בזמנה היא סעודת מצוה, אך אם אינה בזמנה כל שמחנכים שם את הנער לדרוש הוי סעודת מצוה כמבואר בים של שלמה (ב”ק פ”ז סי’ ל”ז), וכל שכן אם עושים שם גם סיום מסכת.

כ”ה תמוז יוצא השנה ביום ראשון, ואפשר לעשות הבר מצוה בו ביום, דהיינו במוצ”ש (אך זה קשה מחמת שהשבת יוצאת מאוחר), או ביום ראשון ויתחילו עוד לפני השקיעה. ואין כדאי לדחות. אך גם אם נאלצים לדחות השמחה ביום, הוי סעודת מצוה כל שמחנכים שם את החתן לדרוש בדברי תורה, וכ”ש אם עושים סיום מסכת.

ולכן אף שעריכת “חינה” היא לצורך הנישואין, אין להקל ואפשר להקדימה. כי ימי בין המצרים נועדו לזכור את החורבן ולהתאבל עליו על ידי אמירת תיקון חצות ביום, ושאר דברים שנהגו ישראל, ואיך ישמחו ישירו וירקדו, והם ימי צער לכלל ישראל. ולכן יש להקדים את עריכת החינה, ואת הנישואין יעשו מיד אחרי ט’ באב. וכל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה.

1. ככל שהאדם מאמין יותר כך הוא מפחד פחות.
2. אמנם כן יש הרבה מקרים מצערים, ולכן כדאי מאוד להמנע מלשמוע עליהם, כי הם משפיעים לרעה על הנפש, גם לאנשים אמיצים.
3. מאוד חשוב להיות בקשר עם “רבנית” ולשמוע שיעורים באמונה והשקפה, זה ממש עוזר להרגיע. כמובן שמדובר על רבנית שמדברת בצורה חיובית. אמנם קיום המצוות צריך להיות מתוך הכרה ושמחה, אולם הרב מתחילים מתוך יראה ולאט לאט הם מרגישים את האור. יצויין שביהדות יש אפשרות לשאול כל מה שלא מובן, הכל מונח על “השולחן”.
5. כדאי לשנן משפטים של בטחון או אמונה, כגון: הק שומר עלי בכל רגע ובכל מקום. או: אני רגועה ומוגנת ובטוחה.
בהצלחה – 0504130320
נ”ב: מומלץ לשמוע את השיעורים באמונה של הרב יגאל הכהן ב”קול הלשון” טל: 052-9999777

להדליק נר ודאי אפשר.

וגם לעלות לקבר לא נראה שיש איזה עיכוב, וכן נהגו בתונס לעלות לקבר ביום השלישי של האבלות למרות שקרוב לוודאי שלא עשו מציבה עד לאחר שבעה ימים לפחות.

יה”ר שלא ישמע עוד שוד ושבר בגבולינו.

כתב הש”ע בסי’ קל”א סעי’ ד’ “נהגו שלא ליפול על פניהם לא בבית האבל, ולא בבית החתן, ולא בבהכ”נ ביום מילה, ולא כשיש שם חתן. הגה: ודוקא שהמילה או החתן באותו ב”ה, אבל אם אין המילה בבהכ”נ, אף על פי שהיא בבהכ”נ האחרת, אומרים תחנון (פסקי מהרי”א סי’ פ”א); וביום המילה שאין אומרים תחנון, דוקא שחרית שמלין אז התינוק, אבל מנחה אף על פי שמתפללין אצל התינוק הנימול, אומרים תחנון; מה שאין כן בחתן, שאין אומרים תחנון כל היום, כשמתפללין אצל החתן (הגהות מיימוני פ”ה מה”ת) ולא מקרי חתן אלא ביום שנכנס לחופה”.

וכתב המשנ”ב בס”ק כ”א “ולא בבית החתן – היינו משעה שנכנס לחופה אבל מקודם אומרים ויש מקילין אף בשחרית [שלחן שלמה וכן משמע קצת מהגר”א]”. שכתב בביאור הגר”א “בחתן שא”א כו’. אף על פי שהחופה לאחר מנחה כמו בע”פ שהוא י”ט אף על פי ששחיטת פסחים אחר חצות מהרא”י”.

מכאן אם הולכים אחר התפילה ישר לחופה, נהגו שהציבור לא אומר וידוי, אמנם אם לא הולכים ישר לחופה אומרים הציבור וידוי.

בכל אופן אומר החתן וידוי הגדול, ביום החופה. כיון שביום זה נמחלים לו עוונתיו.

כשחולמים חלום כזה, יש לומר הקטע “רבונו של עולם אני שלך וחלומותי שלך” בשעת נשיאות כפים (נדפס בסידורים), ולתת מיד ח”י שקלים בקופה של צדקה. אפשר לפתור את החלום לטובה, שהבן יהיה בע”ה גדול בתורה וישקע בים התלמוד (כדאי ללמוד שיעור בדף יומי) וגם יכתוב בידו חידושי תורה.

_{(השו”ת מתוך עלון פניני הפרשה מספר 1100).}

פעם נשאל הרוגאצ’ובי על זה, ואמר שאם ההפרש ביניהם שליש (כלומר 2/3), יש להעדיף את היהודי שמבקש שלש מאות מהאינו יהודי שמסתפק במאתים.

_{(השו”ת מתוך עלון פניני הפרשה מספר 1099).}

עיין בשו”ת יחוה דעת (ח”א סימן נ”א) בשם הרב שיירי כנה”ג (א”ח סי’ קע”ד הג”ט אות ב’) שאפשר לומר למסובים “בשמחתכם” ואח”כ לברך ולשתות, כי גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. ע”ש. והוא הדין לאמירת “לחיים”. וכן אומרים “לחיים” בקידוש לפני ברכת בורא פרי הגפן. ויש מקור לזה בגמרא שבת דף ס”ז ע”ב (סוף פרק ששי).

_{(השו”ת מתוך עלון פניני הפרשה מספר 1092).}

 נראה דלכתחילה אין לעשות כן מפני דברי הרמ”א ביורה דעה (סימן שצ”א) שאסור לאכול בסעודה בליל יארציי”ט ע”ש. ובדיעבד אם קבעו החופה בליל יארצייט, מותר להשתתף ולסמוך על המתירים.

_{(השו”ת מתוך עלון פניני הפרשה מספר 1092).}

– עברתי מלמעלה על הנתונים שהוצגו בספר דברי שלום ואמת, ובמחכ"ת המספרים הנ"ל מוצגים בצורה בוטה ומעוותת לגמרי, והבולט ביותר שהוא "שוכח" להוסיף גם את 30% שיש (גם לשיטתו) פירושים שונים בדעת מרן. ולמעשה גם לשיטתו לא מצא בכל רשימת ההלכות רק 35 מקרים שנהגו בהם הספרדים בא"י שלא כדעת מרן, כלומר רק כ-25%. וזה מלבד עוד אי-דיוקים שיש בדבריו, וגם יש לדון על פרטי ההלכות שהזכיר ואכמ"ל.

– אותם מקומות שהגרע"י סוטה (כביכול) מפסק מרן, בד"כ מדובר על מנהגי תפילה וכיו"ב שאנו נמשכים בהם אחר האר"י והמקובלים, כמסורת רוב עדות המזרח בזה. אבל כשטוענים על מנהגי מרוקו שהם נגד דעת מרן, הכוונה בעיקר על דינים גמורים. ולא הכמות המספרית קובעת, אלא האיכות.

– למעשה הרוצה להחמיר נגד מנהגי הספרדים בא"י, רשאי ותע"ב. אבל להקל בא"י נגד המנהג ודעת מרן – אסור לספרדי, אפילו אם נולד הסבא שלו בקזבלנקה. ועיין בכל זה באורך בשו"ת מחקרי ארץ ח"ג (סימן ס').