כיצד יש להטעים את הפסוק בתהילים "היה לי לצור מעון לבוא תמיד ציוית להושיעני"

מלרע כמו שכתבת באפשרות השניה

מרן ראש הישיבה שליט”א בספר סנסן ליאיר (עמ’ שצ”ו) האריך בזה והביא שכן מנהג תונס לקרוא בלא טעמים, והביא חלק מהמקורות שהבאתם, ובכל זאת כתב שם שמצוה לקרותה עם טעמי המקרא, וכתב שם שמר אביו מרן האיש מצליח זצ”ל שינה את המנהג גם בתונס וקרא עם טעמי המקרא. ע”ש. והעולה מדבריו שאמנם אין חובה לשנות ויש על מה לסמוך, אבל כדאי וראוי לקרוא עם טעמים.

כשקוראים בטעמים ודאי שיש להקפיד בזה, אך כשקוראים ק”ש בדרך כלל בגלל שמאריכים באמירת המילים (בגלל הכוונה) אין עושים טעמים כלל.

יש בתיקון סופרים "איש מצליח" את ההפטרות הללו באותיות מאירות עינים, ומדוקדקות היטב.

הרבה בתי כנסיות צילמו משם לתועלת הציבור.

המפטיר קוראים בשבילו בתורה את פרשת שקלים, (דהיינו מתחילת פרשת כי תשא, עד לכפר על נפשותיכם).

ואח"כ קורא המפטיר בעצמו את ההפטרה "ויכרות יהוידע".

וכל זה מובא בסידור ובחומשים.

המלבי"ם הבין שחוזר על שלמה. וכך מסתבר כי הוא הנושא בפסוק ולא דוד.

כתוב בפירוש (י"ז י"ט) והנחתם באוהל מועד לפני העדות. וכן אח"כ (י"ז כ"ה) השב את מטה אהרן לפני העדות וגו'. וא"כ הכל באותו מקום.

עד המילים "רוחב הבית" עדיין לא ביאר המלבי"ם כלום בפסוק אצלנו, רק ציטט את הפסוק במלכים א' (ו' ג'), ולמד ממנו שהפסוק קורא לדביר (דהיינו קדש הקודשים) בשם היכל, ול"קדש" (היכן שנמצא המנורה והשולחן) הפסוק קורא בית, ואח"כ ביאר שאת קדש הקדשים חשבו את האורך מצפון לדרום, ואידך זיל גמור.

בתחילה שלח את העורב (בראשית פ"ח פ"ז) אולם העורב חזר מייד ולכן אח"כ שלח את היונה (פ"ח פח ובמפרשים) 

כך ביאור הדברים: אם מישהו יקשה קושיה: הרי משה חי מאה ועשרים שנה, אז איך הוא אומר "ימי שנותינו שבעים שנה"? וירצה אותו מקשה להוכיח מכאן שאין מדובר על משה רבנו הידוע אלא היה משורר אחד ששמו משה והוא כתב המזמור הזה.

התשובה לדבריך: שאם כדבריך אין לדבר סוף, ונוכל גם לומר שנח ודניאל ואיוב (המוזכרים בפסוק אחד ביחזקל יד, יד) אינם אלא הנודעים אלא אחרים שנקראים בשמם וא"כ לא נבין מה כוונת הפסוק ומה מיוחד באותם אנשים.

ועוד הוכחה שזה הוא משה רבנו הידוע, שכתוב בתחילה: "תפלה למשה איש האלקים", שהוא הידוע (כמו: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים"), והדגיש את זה כי בגלל שהוא איש אלוקים אינו מתעסק בהבלי העולם (שעליהם המזמור מדבר שהחיים עוברים מהר ורובם עמל ואון).

ולמעשה כך פירוש המזמור, איך משה אומר על עצמו ימי שנותינו שבעים שנה? כי הוא מדבר על כל דור ודור – על שאר האנשים בדורו ובדור שלפניו שחיו כך למרות שהוא עצמו זכה ליותר מהרגיל אצל כולם.

ונוכל גם לומר עוד תירוץ שהוא כתב את המזמור הזה לפני שהתנבא על יציאת מצרים והוא היה רק בן שמונים שנה וחשב שלא יאריך ימים יותר מזה כי הרגיש שידיו כבדים וחשב שהנה הוא מזדקן והולך.

וכבר כתב ראב"ע בפירושו לתורה (ענף פרשת בשלח) שמה שאומר הכתוב "וידי משה כבדים" הכוונה שהיו ידיו כבדים יותר מסתם אדם אחר ולכן ציין זאת הפסוק. כי אם הכוונה בגלל שהוא הרים אותם כלפי מעלה כל היום, כל אדם שירים ידיו זמן רב יהיו כבדים. ועל כרחך לפרש שהיו כבדים ידי משה יותר מהרגיל. כך דעת ראב"ע. ועיין שם ברש"י שהוקשה לו גם כן ויישב בדרך דרש.