נראה דס"ל לאחרונים ז"ל ששקיעה שניה נקראת סוף השקיעה ביחס לשקיעה הראשונה הנראית לעניינינו, אבל הוא כולל את כל זמן בין השמשות. (לפי דרך ר"ת שקיעה זו היא הרגע שהשמש יוצאת מחלונה ונכנסת למקום שהוא מעל לרקיע ואורה נמשך אלינו דרך החלון ונעלם לאט לאט וכשנעלם לגמרי הוא צאה"כ וכל זמן זה נקרא שקיעה שניה) אלא כשאנו דנים על השקיעה שניה לשלול שקיעה הראשונה אנו קוראים לתחילת שקיעה שניה סוף השקיעה, שביחס אליה היא נקראת סוף שקיעה ולא שקיעה ראשונה. אבל מצד לשון סוף השקיעה אין בו הכרעה רק שמ"מ אם הוא נכתב בסתם, משמעותו לסוף השקיעה מכל וכל (ועיין עוד תוס' מנחות ב' ע"ב) ד"ה נפסל וכו' ואכמ"ל)
ומעתה אף שמרן ציין לתוס' שכתבו סוף שקיעה במשמעות שקיעה שקודם ביה"ש מ"מ הרי לא נתכון אלא לאפוקי שקיעה ראשונה אבל לא נחית אם בתחילת השקיעה או סוף השקיעה והאחרונים משמע להו בנר חנוכה שיש להדליקו בזמן שהחשיך לגמרי וכמו שמבואר בכמה ראשונים וכמו שביאר הב"ח ומשמע להו שסתם לשון סוף שקיעה שניה לאפוקי שקיעה ראשונה יותר משמע סוף שקיעה מכל וכל והיינו צאת הכוכבים.
ולפי האמור תבין שאין להקשות למה מרן לא כתב שלדעת הטור יש להדליק בצאת הכוכבים, שנראה שמרן בב"י לא נחית לזה אלא לבאר למה הוסיף על לשון הגמ' שאמרו סתם משתשקע החמה, וגם האחרונים לא ביארו כן בדעת מרן אלא ע"פ דברי הראשונים שכתבו כן. ואם היו יודעים שדעת רוב הראשונים אחרת היו פוסקים כן ומפרשים כן בכוונת מרן שלשון "סוף השקיעה" אינה מכריעה וכאמור. (מלבד הגר"א שנראה שמבין שלשון סוף השקיעה בסתם משמעות צאה"כ אלא שהוא חולק על מרן ודעתו כשאר הראשונים ע"ש ודו"ק