האם שיעור קביעת סעודה המחייב ברהמ"ז והמוציא על פת הבאה בכיסנין הוא אובייקטיבי או סובייקטיבי? ע"מ להקל על הרב המשיב אפרוס בקצרה את צדדי הספק כפי ראות עיני: מחד, הגמרא בברכות מב. אומרת שהחיוב הוא "על כל שאחרים קובעים עליו סעודה" - משמע שיעור אובייקטיבי. מאידך, הגמרא בברכות לח. מספרת על מר זוטרא שקבע סעודתו (- משמע שיעור סובייקטיבי) על פה"ב וברך ברהמ"ז. ובראשונים: מצד ההר מזה רש"י מב. "כל שאחרים קובעין אכילתן בכך" ועמו הרי"ף והרא"ש. ומצד ההר מזה התוספות שם "כי קבע סעודתיה עליה מברך עליו המוציא" ועמם הרמב"ם ברכות ג ט "ואם קבע סעודתו עליה מברך המוציא" [ובראשונים קמה לשון נכריה בדבריו]. ובאחרונים: השו"ע קסח ו פסק כרי"ף - שיעור שאחרים קובעים עליו (אך ע' בב"י שם שמזכה לבי תרי ואכמ"ל). אך בביה"ל "ומ"מ נראה ברור דאם הוא זקן או נער שאכילתן מועט בטבע חייבין בהמוציא ובהמ"ז אם אכלו שיעור שדרכן תמיד לקבוע" ומביא לו ראיה משו"ת הרדב"ז ב'רכד ע"ש. ומובא בשם הגר"א "שאינו ישר בעיניו מה שכותבים שיעור... אלא הכל לפי הרגילות של סעודה קבועה". וא"כ פסקו כרמב"ם שיעור סובייקטיבי.