חשש איסור יציאה מהארץ בטיול לרמת הגולן והר החרמון

אין חיוב לחזור על התורמים, וכך נהוג בכמה ספרים.

_{(השו”ת מתוך עלון פניני הפרשה מספר 1113).}

הלטאה אינה מקללת, ואין שום איסור בהריגתה אם היא מזיקה ומפריעה, כפי שמותר להרוג נמלים ויתושים.

פעמים שהחלומות אמתיים, ע’ בברכות (דף נ”ה ע”ב) כמה עניינים בזה. ומ”מ גם בלי החלומות לא כדאי לעשן מחמת הנזק הבריאותי הנגרם על ידי הסיגריות.

בערב שבת חול המועד פסח יש להפריש ט”ל פרוטות לצדקה, וזה תיקון במעשה, ובקריאת ההפטרה בשבת חוה”מ שקוראין “התחיינה העצמות”, הוא תיקון בדיבור. (ר”ח פלאג’י בספר מועד לכל חי סי’ ד’ אות ל”ז).

והעיקר לחזור בתשובה לפני אבינו שבשמים, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד.

כמו כן מרן הרב עובדיה זצ”ל ממליץ למי שנכשל בעוון מסויים ללמוד היטב את ההלכות שלו, וכן ראוי לעשות.

אין בזה ענין.

_{(השו”ת מתוך עלון פניני הפרשה מספר 1106).}

למרות התיאור המפורט בשאלתך, עדיין חסרים לי פרטים מהותיים הנוגעים לפסק ההלכה בנדון זה, אשמח אם תבאר לי אותם, כדלהלן:

• האם העצים הובאו מן המטע למשתלה כשהם ג”כ בתוך גוש העפר המתואר בשאלה? או שנעקרו מן המטע עם שרשיהם הבסיסיים בלבד, ומיד הכניסום לשקי העפר שבמשתלה? (אמנם הצד השני יותר מסתבר לי, אבל אשמח אם תבדוק זאת שוב מול המשתלה).
• כמה זמן שהו העצים במשתלה בתוך שקי העפר? (בתשובתך כתבת שאי אפשר לדעת בדיוק, אבל אולי יש פרק זמן מינימלי שניתן לדעת בודאות?)
• האם בשקי עפר הנ”ל היו נקבים כלשהם? וא”כ, מה קוטר הנקבים?

תשובותיך לשאלות אלו יעזרו לי לעזור לך.

יישר כח! יה”ר שתתמיד בזה ותעלה מעלה מעלה.

כדאי שתוסיף גם זמן ללימוד הלכה למעשה, ועשה חיל בע”ה.

הנה גם אם העלים הנ”ל גדלו בשנה השביעית עצמה, מ”מ

• מצד איסור ספיחין אין כאן איסור כמ”ש הרמב”ם (פ”ד מהל’ שמיטה ויובל ה”ג) שעשבים שאין זורעים אותם רוב האדם אין בהם סםיחין ומכללם מנה את הפיגם.
• וכן מצד הסיכה ע”י שרייתם בשמן, הכלל בדברים אלו שכל דבר שדרך שימושו בכך הדבר מותר כמ”ש הרמב”ם (פ”ה מהל’ שמו”י ***). ואף שכאן אין הדבר ברור שכן דרך רוב בני האדם בסיכה זו, ובזה י”ל דאסור וכמשמעות לשון הרמב”ם (ה”ו), מ”מ כיון שהפיגם אינו עשוי ברובו אלא לריח א”כ אינו קדוש בקדושת שביעית כמ”ש בשביתת השדה (פ”ט הט”ז), וכ”פ בס’ קדושת הארץ (פ”ה ה”ח), עש”ב, וא”כ ממ”נ אין לאסור הסיכה כלל בשמן הנ”ל וכן לבשלו ולרחוץ בו. ודו”ק.
• ומצד החפירה גם אין לחוש כיון שניכר שעושה כן לצורך הוצאת העלים ושרשיהם.

לא הבנתי מהיכן יצא לכת”ר שדעת המשנ”ב סי’ קנ”ד שהרצועות נחשבות כגוף הקדושה עצמה. וכ”ש שאין להחמיר קודם שנשתמשו בהם (אף דטעונות עיבוד לשמה מדינא).
וארונות הקודש של ספרדים נחשבים תשמיש דתשמיש, מפני שהס”ת שלהם כבר מחופים בנרתיקי עץ, וגם הפרוכת מיעקר הדין אינה אלא תשמיש דתשמיש. והארכתי בזה בס”ד במחקרי ארץ ח”ד סי’ ט’. ע”ש.

החלקים העיקריים חיבר רשב”י, אבל נכתבו ונערכו אחר מאות שנים (יש אומרים שלש מאות שנה), וגם נוספו עליהם הקטעים הנ”ל.

_{(השו”ת מתוך עלון פניני הפרשה מספר 1105).}