אמת נכון הדבר שאין כלל הפרש בזה בין געיה שבשם ה’ לשאר געיות.

א. אין הבדל.

ב. אין צורך לחזור.

ג. בסידור איש מצליח מדקדקים בזה, ובכל מקום שהקריאה מליעיל תהיה האל”ף בקמץ, או בפתח וגעיא, וכאשר האלף בפתח בלבד, קריאת המילה מלרע.

פעמים רבות שאין דגש באות שואית הבאה אחרי ה”א הידיעה. כגון הלוים, המעט (כי אתם המעט) הצפרדעים לשפנים, בַּשְׂאֵת.

יו”ד שואית ומ”ם שואית יהיו על פי רוב רפויות אחר ה”א הידיעה, כמו כן יש דוגמאות נוספות שבהן הדגש נשמט מאות שואית, כגון הללו, בענני, מבקשי ועוד.

הטעם בכל אלו הוא כדי להקל על הקריאה. ןמטעם זה באה הגעיא (המתג) כדי להטעים מעט את ההברה שקודם השוא.

יהכון הוא תרגום של ילכו. יהכן הוא תרגום של תלכנה. ובאמת אין כאן הבדל בין הפסוקים, אלא עירובי נוסחאות, כי בכתבי היד יש שמתרגם בשניהם לשון זכר, ויש בנקבה.

וזו מחלוקת האם תיבת דַּחֲלָא, שמשתמש בה התרגום לציון אלהים אחרים, היא לשון זכר או נקבה. ופשוט.

המילה הָדֵק היא בפסוק “ושחקת ממנה הדק”.

וכך מנקדים מקור בבנין הפעיל כשהוא בגיזרת ע”ע (שורר דק”ק), כמו שכתב הרד”ק בספר מכלול (דף ק”ל ע”ב).

ולגבי הנץ, שם זה אותו דבר רק בגיזרת ע”ו (שורש נו”ף), ומסתבר שגם הוא כמו ע”ע, כמ”ש הרד”ק שם (דף קכ”ז ע”ב) שהם שווים בבנין הפעיל. ע”ש.

המילה תלמיד אינה משתנה בסמיכות, וכשאנו אומרים תלמיד חכם כוונתנו תלמיד של חכם. והטעם לכך כי בדרך כלל יש לאדם רב אחד עיקרי (ועכ”פ כך היה בזמן חז”ל), והרי הוא תלמיד שלו. מובן מאליו שבצורת הרבים אי אפשר לומר תלמידי חכם.

ויתירה מזו נמצא בלשון חז”ל בתי כנסיות ובתי מדרשות.

כל קמץ שבא בהברה פתוחה או שיש בו הטעמה\געיה הוא קמץ גדול.

כל קמץ בהברה סגורה ואין בו הטעמה הוא קמץ קטן.

מלה שיש אחריה מקף כמו “כל”, נחשבת כחלק מהמלה שאחריה, והקמץ יהיה קמץ קטן (אא”כ יש בה געיה כנ”ל).

באמת היה לנו בלבול בענין הזה, ועורך הסידור הרב אמיר דאדואנד שליט”א אמר לי שמרן שליט”א אמר לו לעשות בשוא פתח, אבל אח”כ שמע שחזר בו. על כל פנים עכשיו (י”ח שבט התשפ”ב) בררנו שוב מפי מרן שליט”א ואמר לומר בשוא, כי יש גירסאות בפסוק “ואחותי באזניכם” (איוב י”ג י”ז) בשוא, וכך מנהג העולם. [ומ”מ ודאי שהאומר בשוא פתח לא משתבש].

הצדק אתכם. אמנם במהדורא שאני רואה כעת של התהלים הוא רפוי, וכן בתהלים אמת קנה, וכן בסידור במהדורא החדשה, אולי ראיתם כן במהדורא הישנה, וב”ה תוקן בחדשים.

לא בכל מקום הטעמים הם כמו בפסוק שהזכרתם. יש לדוגמא: וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה (במדבר י”ג כ”ז), אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו (שם ט”ז י”ד). בפסוקים אלו לפי הטעמים המלה זבת חוזרת גם על הדבש.
אלא שלכאורה אתם שואלים בצדק שכיון שהטרחא מפסיקה יותר מהתביר משמע שהזבת חוזר רק על החלב ולא על הדבש. ונ”ל שהתשובה היא שא”א לעשות מאריך טרחא על “ארץ זבת”, ואח”כ מאריך סוף פסוק על המילים “חלב ודבש”, כי עוד לא פירשנו מה זב, ומצד שני צריכים לעשות איזה מפסיק כאשר יש שלשה מילים (כמו שהוא ברוב ככל התנ”ך), לכן עשו מפסיק אחרי חלב, ומה שאמר אח”כ דבש ר”ל וכן זבת דבש.
יש דוגמא לכלל שכתבתי שכאשר א”א לחלק את הפסוק באופן אחר עושים טעם מפסיק במקום שלא צריך להיות, אך איני זוכר אותה כעת, אם חשוב לכם הדוגמא תשלחו שוב שאלה ונחפש לכם בל”נ.