טעם הדגש חזק במילת שבת

צריך להוסיף לדברי הרב העונה הקודם מלעיל  וגם בהפסקה,  אבל ובואי תימן אינו בהפסקה.

יש אולי כמה כללים בזה אבל גם הם לא דנים בכל האופנים.

אין בזה שינוי משמעות.

יש כללי דקדוק בסיסיים נמצאים בספר דקדוקי אביע”ה בתחילתו ומסוברים היטב, וכן יש שיעורים באתר של הישיבה. כמובן יש עוד מה ללמוד אבל קודם יש לדעת היטב כללים אלו, ואח”כ להתקדם

עד כמה שידוע לי הג’ הרפויה היא בדיוק כמו הר’ המקובלת היום. ולגבי הבעיה כאשר היא נסמכת לר’ למי שאינו יודע לבטא, זכורני שמרן זצ”ל אמר בישיבה שכאשר הג’ הרפויה סמוכה לר’ יש לבטא אותה כג’ דגושה.

כל מילה שהיא מסתיימת באות ת’ שאינה שימוש כגון שירות, אות, טלית וכדו’ הראשונים החשיבו אותה בלשון זכר. (עי’ בספר נאמן ביתי משיעורי מרן ראש הישיבה זצ”ל עמ’ 76). ולכן המילה “אמת” אע”פ שהיא לשון נקבה מ”מ השתמשו בה גם בלשון זכר. וכמדומה שנפלה טעות בסוף השאלה וצ”ל בלשון “זכר”.

השוא שלפניה היא שווא נח ובכל זאת הכ’ רפויה, והיא אחד מרבים מהיוצאים מהכלל. והטעם לזה כי זה חלק מהמלה שלכם ושם היא רפויה.

הקמץ באות מ’ הוא חטוף ונקרא כמו חולם. כשיש דגש חזק באות ר’ אז מדגישים אותה ובשביל זה צריך לדעת את מבטא הר’ הנכון, רי”ש מתגלגלת ע”י הלשון ואז אפשר להדגישה.

ה”א ראשונה בפתח. וא”ו ראשונה בחולם ודגש חזק והוא”ו השניה היא רק בניקוד חולם. HAWOT

1. בפסוק ראשון בגלל שחייבים לכוון בו קשה יותר לקוראו בטעמים. ומ”מ ודאי שמי שאינו מתבלבל בכוונה ראוי לקרוא גם פסוק ראשון בטעמים שהוא עיקר מצות קריאת שמע.
2. יש לקרוא בשווא נח. אפשר להסביר שהמילה נחלקת לשתים (לא ממש אלא בשביל ההבנה) ולהפסיק חלקיק שניה אחר הדל”ת כאילו אומר ואבד-תם. ומ”מ ודאי להיזהר שלא יהיה כשתי מילים. ומי שקשה לו שיקרא בקול.
3. נכון. אך יש להסמיך את האות ה’ לאות ו’ שלפניה. (ששוא נח נופל על האות לפניו) ושהמילה תשמע במילה אחת ולא כשתי מילים ומ”מ יותר נכון לומר האות ו’ כמו W, בקיבוץ השפתיים ולא כאות V שהיא ב’ רפויה. ועי’ באורך בספר “קובץ מאמרים” (ח”ב עמ’ רנז ואילך).

*אגב בספר “כתם אופיר” להרה”ג אופיר טנג’י שליט”א עמ’ 234 כתב גם בעניין זה ותוכל להעזר בדבריו.