א' מאופני "שבועת שוא" המוזכר בירושלמי, רמב"ם והשו"ע הוא אם נשבעים לקיים את הידוע לכל כגון על איש שהוא איש ועל אבן שהיא אבן וכו'. כעת אני שואל ושאלתי נחלקת לב' חלקים 1) אם אדם נשבע בינו לבין עצמו על דבר הידוע רק לו, כגון אחר שגמר לאכול לחם הוא נשבע בינו לבין עצמו שזה עתה אכל לחם, שמצד אחד אין שום תועלת בשבועתו שהרי בלי שבועתו הוא יודע בודאי שאכל לחם, ומצד שני כמדומה שלא מוזכר בשום מקום שדבר כזה נקרא שבועת שוא ובמקורות הנ"ל מוזכר רק דבר הידוע והמוכר ללכה"פ ג' אנשים. 2) אם התשובה לשאלה הקודמת הוא שהוי שבועת שוא בגלל שאין שום תועלת בשבועתו מה הדין במי שלפעמים נדמה לו ששכח איזה דבר שהי' צריך לעשות (כגון להתפלל או לברך ברכהמ"ז) וכד' אבל בתוך לבו הוא משוכנע שכן עשה הדבר הזה וכדי להוציא הספק או הדמיון מלבו הוא נשבע שכן עשה דבר זה או ש"הכל בסדר" - האם בזה הוי ג"כ שבועת שוא ? שהרי לכאורה כאן יש לו תועלת שהיא נרגע מספיקתו או שנאמר שמכיון שהוא מוכן להישבע על כך הרי שיודע בודאי שהאמת כן הוא ואם כן שוב אין תועלת לו בשבועתו ?