מסורה גדולה וקטנה
יש ספר מסורת המסורת של ר’ אליהו בחור, וכן יש ספר מבוא המסורה של ר’ יוסף קלמן.
הייתי שמח אם תוכל לפשוט לי קושי שהיה לי במאירי לעניין מילה בדין הוציא ראשו מבעוד יום. הנה המאירי בשבת (קלז.) מביא: "כל שהוציא ראשו הרי הוא כילוד ואחר שכן הוציא ראשו בין השמשות נימול לתשיעי אף על פי שלא נולד עד הלילה ואם נשמע קולו בין השמשות אף על פי שלא הוציא ראשו עד הלילה דוחין אותו וכן התבאר במסכת נדה פרק דופן שכל שנשמע קולו הוציא ראשו חוץ לפרזדור הוא שאלו היה במעי אמו הרי פיו סתום וטבורו פתוח:" משמע שהדחייה של הברית נבעה מכך שהוצאת הראש נעשתה בין השמשות אך אם הייתה נערכת בעצם היום לא הייתה הברית נדחית. אולם המאירי בנדה (מב.) פוסק: "וכמו שאמרו לענין מילה בשבת שאם הוציא ראשו מבעוד יום חוץ לפרזדור אף על פי שלא יצא עד לשבת מילה שלא בזמנה היא ואינה דוחה שבת וסימן לדבר כשנשמע קולו צווח מבעוד יום שכל שלא יצא חוץ לפרוזדור עדיין פיו סתום ולא היה קולו נשמע:" משמע שהברית נדחית כי הוצאת הראש נעשתה מבעוד יום ושאר הלידה נערכה בשבת ולכן נדחית עד לראשון. אך לפי הדין שראינו במסכת שבת אם הוצאת הראש נעשתה מבעוד יום הברית צריכה להערך בזמנה ביום שישי!
המאירי מוכיח בשני המקומות שהוצאת ראשו חוץ לפרוזדור הוי לידה ולכן כתב בשבת שאם הוציא ראשו חוץ לפרוזדור בין השמשות אינו נימול לא ביום שישי ולא בשבת כיון דהוי ספק ונימול ליום ראשון, וכן הוא הדין בנידה. וצריך לומר מה שכתב מבעוד יום פרושו בין השמשות ומה שכתב מבעוד יום הוא לאפוקי ליל שבת. ומוכח הדבר בדבריו שכן אמר דהוי מילה שלא בזמנה ולכאורה לא מובן שהרי אם הוציא ראשו הוי לידה נימול ליום שישי, ואם אין זה לידה נימול לשבת ומילה בזמנה היא. אם תאמר שהסתפק מהו לידה מוכח בדבריו שאין זה ספקו כמו שכתב בתחילת דבריו לענין דם. אלא ודאי הספק בזמן ובזמן שיש בו ספק הוי בין השמשות.
והשתא אין סתירה בדבריו ובשתי המקומות דבר אחד הוא.