משגיח במאפיה הרוצה לעשות תנאי בהפרשת חלה

עיין במסכת קידושין דף ס"ב ע"א ד"ה בשלמא, שהקשו גבי פרשת סוטה על מה שנכתב בתורה אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי, וקשה דהוי לאו קודם להן. ותירצו דאם לא שכב חשוב הן, שמה שאנו רוצים שתעשה חשוב הן. דומיא דאם יעברו שאנו רוצים שיעברו בני גד ובני ראובן. ע"ש. כלומר שודאי שאנו חפצים שהאשה לא שטתה ולכן אם לא שטת החשיב הן, וכן אנו חפצים שיעברו, ולכן אם יעברו חשיב הן. כן פירש הט"ז בהקדמתו לש"ע יו"ד את דבריהם (ועפ"ז הקשה מהגמ' בפרק מי שאחזו דף ע"ה גבי גט דמשמע שלא כדבריהם. וע"ש).
משמע מדבריהם שע"פ התנאי קובעים אם הוי הן או לאו, וחדשו שאף שנאמר בלשון שלילה אם אנו חפצים בו חשיב הן, שאם המעשה הוא הקובע היו התוס' צריכים להתייחס למעשה דהיינו מה שכתוב בתורה "הנקי" אלא פשוט לתוס' שהכל תלוי בתנאי. וכ"כ בשו"ת חכם צבי (סי' קל"ז) וז"ל: ואנן אתנאי קפדינן דלהוי הן קודם ללאו. ע"ש. וכן יש להוכיח מלשון התוס' בקושייתם שהקשו על התנאי דלא הוי הן אע"פ שהמעשה הוי הן – "הנקי".
נמצא איפוא בנ"ד ודאי שאנו מעוניינים יותר שההפרשה תהיה כהוגן ע"י הפועלים, ולא נצטרך להזקק להפרשה של המשגיח שמפריש מן הקמח ולא מן העיסה, ומה שאנו מעוניינים בו יש לפתוח בו. וא"כ לפ"ז י"ל שיש להתנות אם הפועלים הפרישו ההפרשה שלי לא תחול, ואם הפועלים לא הפרישו תחול ההפרשה שלי. וזה חשיב הן קודם ללאו, כי ודאי שאני מעוניין שיפרישו הם כי: א. הם מברכים. ב. הם מפרישים מן העיסה ולא מן הקמח.
ברם בתשובת חכם צבי הנ"ל כתב, שאין זו כוונת התוס' אלא כוונתם שאותו צד מהתנאי שאנו רוצים לקיים המעשה הוא הנקרא הן, דהיינו לגבי סוטה המעשה הוא השקאת הסוטה שעד עכשיו היתה אסורה, ועל ידי השקאתה הותרה ונזרעה זרע, וזה המעשה תלוי בקיום התנאי – אם לא שכב, ולכן יש להקדים את הצד הזה אם לא שכב – הנקי, וכן לגבי גט, המעשה הוא נתינת הגט והוא תלוי בתנאי שאם ימות, א"כ צריך להקדים את הצד שאם ימות יהיה גט, אע"פ שרצונו שלא למות.
ממילא גם בנ"ד המעשה זה מעשה ההפרשה של המשגיח שעליו אנו דנים, וא"כ יש להקדים את התנאי, שאם הפועלים לא יפרישו תחול ההפרשה של המשגיח. נמצא דלפי פירוש הט"ז יש להקדים בלשון הזו: אם הפרישו הפרשתי לא תחול, ואם לא הפרישו הפרשתי תחול. ולפי חכם צבי יש לומר בהיפוך: אם לא הפרישו הפרשתי תחול, ואם הפרישו הפרשתי לא תחול.
אולם יש לדון מצד אחר, האם יש צורך בתנאי כפול בנדרים. דהנה הרמ"א ביו"ד (סי' ר"כ סעיף ט"ו) כתב, דלא בעינן תנאי כפול בנדרים דלא גרע דיבורו מכוונת הנודר. ע"ש. ומרן החיד"א בברכ"י (אות ב') בשם הגהה כ"י מהגאון רבי אליהו ישראל הקשה, דאיך פסק נגד הרא"ש ספ"ק דנדרים וה"ג דבעי תנאי כפול. ע"ש. אלא שבאות ג' כתב בשם הרב הנזכר כי תנאי שמתנה אדם בינו לבין עצמו אין צריך שיהיה כפול. ע"כ. ובנ"ד נראה דחשיב תנאי בינו לבין עצמו, שהרי אינו מתנה עם הפועלים, אלא אומר בינו לבין עצמו שאם יפרישו לא תחול הפרשתו, וא"כ לכאורה באופן זה א"צ תנאי כפול.
איברא דלאו מילתא פסיקתא היא, דלך נא ראה בספר ילקוט יוסף (חלק א' סימן נ"ח אות ה') תשובה מכתב יד מרן מופת הדור זיע"א אשר דן כיצד מועיל תנאי בקריאת שמע שאומר שאם יעבור זמן קריאתה יוצא ידי חובה בקריאתה לפני התפלה, והרי הלכה רווחת שכל מעשה שא"א לקיימו ע"י שליח אין תנאי מועיל בו, ומצות ק"ש א"א לקיימה ע"י שליח. ותירץ בשם הרמב"ן שתנאי בני גד ובני ראובן נאמרו רק בתנאים שבין אדם לחבירו, אבל תנאי בינו לבין עצמו בכל ענין הוי תנאי. וזה סייעתא לדברי הגאון רבי אליהו ישראל. אולם מרן הגרע"י זצ"ל הביא תירוצים נוספים על קושיא זו, ע"פ התוס' בנזיר (יא.), וכן ע"פ השטמ"ק שם, ומוכח מדבריהם דלא ס"ל את תירוצו של הרמב"ן.
אי לכך נראה בנ"ד שיכול להתנות בתנאי כפול או כדברי הט"ז או כדברי הח"צ שבכל נוסח שיאמר איכא ס"ס להתיר דשמא אין צורך בנדרים בתנאי כפול, ואת"ל שיש צורך שמא הנוסח שהוא אומר הוא הנכון.
אולם נראה יותר להתנות ע"פ דברי החכם צבי, דהיינו אם לא הפרישו הפועלים הפרשתו תחול, ואם הפרישו הפרשתו לא תחול, כי ראיתי בספר משנה למלך (פ"ו מהל' אישות ה"א) שהביא את דברי הרמב"ן בשם ר"ח, ויוצא מדבריו שהוא הולך בשיטת התוס' וכפירוש החכם צבי. ע"ש.
כלל העולה: יש לומר אם לא הפרישו הפועלים – הפרשתי תחול, ואם הפרישו – הפרשתי לא תחול.