לגבי ביטוי האות ו כשיטת מנהג טוניס

אני מבין שכוונתך במילים שיטת מנהג טוניס, לקריאת הוי”ו כהאות W האנגלית, ואילו במילים הגירסה הרגילה, כוונתך לביטוי רוב העולם בימינו שמבטאים את הוי”ו כבי”ת רפויה.
אם זו כוונתך, יש להעיר ש”מנהג טוניס” היה מנהג רוב עדות המזרח, ואדרבה בתונס המנהג היה מעט שונה (ואין כאן מקומו). רק בדורות האחרונים ממש הפכה ההגיה האשכנזית לנחלת הכלל.
ולענין שאלתך, כמה שהפכתי בדבר לא זכיתי להבין איך משמע מאותן מגילות שהגיית הוי”ו איננה כ-W, ולא איך משמע שהיא כבי”ת רפויה. ואיך שתהיה הראיה, לא היית צריך להרחיק נדוד עד ים המלח, כי קרוב אליך הדבר מאד, המילה עוון מופיעה במקרא כמה פעמים בשני ווי”ן (בהפטרה דארבעה מצורעים בספר מלכים, בתהלים במזמור בבוא אליו נתן הנביא, ועוד), וכן המילה הוות בתהלים, וכיו”ב יקוו המים, וישתחוו, ויצוו אל יוסף, טוו את העזים, ונלוו עליך, מה נאוו על ההרים, כי לי איים יקוו, וכל חפציך לא ישוו בה, ועוד ועוד.
ואם ארשה לעצמי לדמות דבר לדבר, א”כ יש להוכיח מהמילים איים, חיים, עיים, שהגיית היו”ד היא כאל”ף. ואם נמצא במגילות ים המלח לויים, גויים, וכיוצא באלו, נוכיח גם מהם.
ועל כל פנים הסיבה הפשוטה לכך שיש שני ווי”ן היא משום שזו צורת כתיב מלא, שלא נטעה לקרוא עוֹן או עֶוֶן וכיוצא בזה. ודרך כלל ניתן לומר שככל שהתאחרו הדורות, כך הרבו לכתוב בכתיב מלא. ובדומה לזה ניתן לראות שמילים רבות שנכתבו במקרא בשי”ן שמאלית, בתלמוד נכתבו בסמ”ך, כגון חרס, סוטה, סהדי.