פרשת נשא
לא הבנתי מה שכתבתם שאנו קוראים לציון מקום קודשים. מכל מקום זה נכון שבדרך כלל אומרים קדשים בקמץ רחב, וכאן הוא יוצא מהכלל.
א. למה כתוב במשנה תחילת מידות בשלושה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש והלויים בעשרים ואחד מקום. פתח במקומות וסיים במקום. וגם שם בפרק ב' משנה ג' כתוב: "כל הפתחים והשערים שהיו שם, גבהן עשרים אמה, ורחבן עשר אמות, חוץ משל אולם.". למה בעשרים אומר אמה לשון יחיד ובעשר אומר אמות לשון רבים? ב. לגבי מילת ירמיהו שנוהגים לומר את המם בחירק, וראיתי כמה מדקדקים ואומרים אותו כסגול בגלל שהוא שוא נע. וראיתי שבלחם הביכורים כתב לומר ביד משה בי"ת של ביד כמו חירק בגלל היוד (וכמו שהמילה "לירושלים" הלמד מקבל חירק והיוד נעלם, רק שם היוד שואית ולכן היוד נעלם ונבלע בחירק של הלמ"ד, מה שאין כן איפה שיש תנועה ליוד ולא יכול להעלם), ולפי זה מה שנוהגים לומר ירמיהו מם בחירק זה נכון. אבל אם כן אנו לא מקפידים על זה שהמנהג לומר ביד משה, בית בשוא נע רגיל.
א. בעקבות השאלה עשיתי חיפוש בתנ”ך, ומצאתי שעד עשר אמות הפסוק כותב בלשון רבים, מכאן ואילך בלשון יחיד, כמו: “וחוט שתים עשרה אמה” (מלכים א’ ז’ ט”ו), וזה עוקב בכל התנ”ך (ע”פ חיפוש מחשב כמובן), מלבד אחד שמצאתי יוצא מהכלל “והרוחב חמשים אמות” (יחזקאל מ”ב ב’), ויתכן כיון שהוא סוף פסוק עשו בו שינוי, וכידוע שסוף דבר עושים שינוי (ואכמ”ל). ומה שמצאנו כמה פעמים בדברי הימים, ואחד מהם (ב’ ג’ ג’): “אמות ששים”, שם כיון שהקדים את האמות, אם היה אומר אמה היה יכול להשמע אמה וששים.
נמצא שלשון חז”ל בזה (בשתי השאלות ששאלתם) היא ע”פ לשון המקרא. ונראה הטעם בזה כי כאשר הריבוי הוא קצת מזכירים אותו בלשון ריבוי, אבל כשהוא הרבה יותר מזכירים אותו בלשון יחיד, כי הריבוי בולט וא”צ להדגיש שהם רבים.
ב. המ’ יותר קשה לבטא אותה השוא כאשר היא ליד י’, ולכן במ’ כמו ירמיהו נתפס החיריק, אבל ביד הרבה פחות קשה לכן לא נתפס. ואין כוונתי שיש כאן טעות, אלא השוא הוא יכול להיות כמו כל תנועה בעיקרון, כי הוא שוא וכלום, ולכן היכא דנהוג לשנות אותו מהניקוד זה בסדר. בכל אופן אין כוונתי לתת כאן הוראה מעשית לומר ירמיהו בחיריק גם בקריאת התנ”ך, אלא רק על שכך נוהגים העולם בדיבור.