עקירת עצי פרי מאדמת ארץ ישראל בשנת השמיטה ובכלל

זה לשון מרן שליט”א בשו”ת בית נאמן (ח”א חיו”ד סי’ י”ז): בסיכום: מצות ביעור נוהגת ביין של שביעית בערב פסח של השנה השמינית, שיוציא את היין לרשות הרבים ואומר: “כל מי שצריך או שרוצה לקחת יבוא ויקח”, וחוזר ומכניס לתוך ביתו. ואם יש לו שלשה אנשים בתוך ביתו יכול להפקירו בפניהם ואין צריך להוציאו מחוץ לבית, ואפילו אם הם קרוביו או אוהביו מועיל ההפקר, ובתנאי שאינם סמוכים על שלחנו. ומה טוב שאחר ההפקר יקח כל אחד מהקרובים בקבוק יין או שנים לעצמו, ואח”כ יזכה שוב בעל הבית בשאר היין מן ההפקר שלא ייראה הדבר כמשחק בעלמא. וה’ לא ימנע טוב להולכים בתמים. עכ”ל.

מצד שמיטה אין בעיה כלל לעקור עצים כשאין כוונתו לתועלת האדמה ויש הוכחה לכך שאין כוונתו לתועלת האדמה (עיין בשביעית ירושלמי פ”ד משנה א’ וברמב”ם פרק א’ מהלכות שמיטה ויובל הלכה ט”ז ובאור לציון שביעית עמוד ל”ג). ולכן חצר שעשויה למשחק וכל כיוצא בזה או שיש הוכחה אחרת שאין מטרתו להכשיר הקרקע לזרוע, מותר.

אך מצד איסור עקירת אילן פירות המבואר בכף החיים (יו”ד סו”ס קט”ז), הנה באילן שאינו עושה פירות כלל, אין לחוש כמבואר ברמב”ם פרק ו’ מהלכות מלכים ה”ט) דאילן שהזקין ואינו עושה פירות אין איסור לקוצו. ע”ש.

והסיכום אפשר לעקור עצים אלו אם אין מטרתו להשביח הקרקע לזריעה ויעשה היכר לדבר.

האפשרות הראשונה היא לתת לרבנות הראשית יפוי כח בלתי חוזר למכירת הקרקע לגוי והיא האפשרות הטובה מכולם במקרה זה בגלל שכך יכול להשקות הכל כולל השתילים החדשים.

ואם לא ניתן לעשות אפשרות זו יכול להשקות את הקיים באופן שלא יתבייש ויתקיים אבל לא יותר מזה, ויש אומרים (אור לציון) שאפשר להשקות כרגיל ללא הגבלה, ולגבי השתילים החדשים שהיא נטעה אותם בשמיטה אסור להשקות אותם (אולי ינסה לדלג עליהם ולהתחמק מהם).

(העונה הרב משה מאזוז שליט”א)

מותר להשקות את הדשא בכמות הדרושה לו שלא ימות. ואם הוא כבר מלא וצפוף, ורוצים לכסח אותו בשביל היופי, גם זה אפשר להקל. אבל אסור לנכש ממנו את העשבים השוטים.

הטעם על פי הקבלה, עיין להאר”י בספר הליקוטים (פרשת בהר).

יש בזה מחלוקת בין המקובלים (עיין אור תורה דאשתקד. וכעת אמ”א), ואין לי עסק בזה כלל. אבל הדעה הרווחת שהכונות הפשוטות המופיעות בסידורים – אין מניעה לכוון בהם גם בשנת השמיטה.

באדניות שעל אדן החלון – אסור.

ורק כשהן בתוך הבית יש מקילים בזה.

יש חסידים ואנשי מעשה הנוהגים להלוות אחר עשיית הפרוזבול, ואחר ר"ה כשיבוא לפורעו יאמר לו משמט אני, עיין שו"ע חו"מ (סי' ס"ז סעיף ל"ו) ובבן איש חי (שנה א' סוף פרשת כי תבוא) ובספר שיירי כהונה החדש (בהשמטות ליו"ד עמ' שע"ה).