הלוואה אחר עשיית הפרוזבול

זה לשון מרן שליט”א בשו”ת בית נאמן (ח”א חיו”ד סי’ י”ז): בסיכום: מצות ביעור נוהגת ביין של שביעית בערב פסח של השנה השמינית, שיוציא את היין לרשות הרבים ואומר: “כל מי שצריך או שרוצה לקחת יבוא ויקח”, וחוזר ומכניס לתוך ביתו. ואם יש לו שלשה אנשים בתוך ביתו יכול להפקירו בפניהם ואין צריך להוציאו מחוץ לבית, ואפילו אם הם קרוביו או אוהביו מועיל ההפקר, ובתנאי שאינם סמוכים על שלחנו. ומה טוב שאחר ההפקר יקח כל אחד מהקרובים בקבוק יין או שנים לעצמו, ואח”כ יזכה שוב בעל הבית בשאר היין מן ההפקר שלא ייראה הדבר כמשחק בעלמא. וה’ לא ימנע טוב להולכים בתמים. עכ”ל.

מצד שמיטה אין בעיה כלל לעקור עצים כשאין כוונתו לתועלת האדמה ויש הוכחה לכך שאין כוונתו לתועלת האדמה (עיין בשביעית ירושלמי פ”ד משנה א’ וברמב”ם פרק א’ מהלכות שמיטה ויובל הלכה ט”ז ובאור לציון שביעית עמוד ל”ג). ולכן חצר שעשויה למשחק וכל כיוצא בזה או שיש הוכחה אחרת שאין מטרתו להכשיר הקרקע לזרוע, מותר.

אך מצד איסור עקירת אילן פירות המבואר בכף החיים (יו”ד סו”ס קט”ז), הנה באילן שאינו עושה פירות כלל, אין לחוש כמבואר ברמב”ם פרק ו’ מהלכות מלכים ה”ט) דאילן שהזקין ואינו עושה פירות אין איסור לקוצו. ע”ש.

והסיכום אפשר לעקור עצים אלו אם אין מטרתו להשביח הקרקע לזריעה ויעשה היכר לדבר.

האפשרות הראשונה היא לתת לרבנות הראשית יפוי כח בלתי חוזר למכירת הקרקע לגוי והיא האפשרות הטובה מכולם במקרה זה בגלל שכך יכול להשקות הכל כולל השתילים החדשים.

ואם לא ניתן לעשות אפשרות זו יכול להשקות את הקיים באופן שלא יתבייש ויתקיים אבל לא יותר מזה, ויש אומרים (אור לציון) שאפשר להשקות כרגיל ללא הגבלה, ולגבי השתילים החדשים שהיא נטעה אותם בשמיטה אסור להשקות אותם (אולי ינסה לדלג עליהם ולהתחמק מהם).

(העונה הרב משה מאזוז שליט”א)

מותר להשקות את הדשא בכמות הדרושה לו שלא ימות. ואם הוא כבר מלא וצפוף, ורוצים לכסח אותו בשביל היופי, גם זה אפשר להקל. אבל אסור לנכש ממנו את העשבים השוטים.

הטעם על פי הקבלה, עיין להאר”י בספר הליקוטים (פרשת בהר).

למרות התיאור המפורט בשאלתך, עדיין חסרים לי פרטים מהותיים הנוגעים לפסק ההלכה בנדון זה, אשמח אם תבאר לי אותם, כדלהלן:

• האם העצים הובאו מן המטע למשתלה כשהם ג”כ בתוך גוש העפר המתואר בשאלה? או שנעקרו מן המטע עם שרשיהם הבסיסיים בלבד, ומיד הכניסום לשקי העפר שבמשתלה? (אמנם הצד השני יותר מסתבר לי, אבל אשמח אם תבדוק זאת שוב מול המשתלה).
• כמה זמן שהו העצים במשתלה בתוך שקי העפר? (בתשובתך כתבת שאי אפשר לדעת בדיוק, אבל אולי יש פרק זמן מינימלי שניתן לדעת בודאות?)
• האם בשקי עפר הנ”ל היו נקבים כלשהם? וא”כ, מה קוטר הנקבים?

תשובותיך לשאלות אלו יעזרו לי לעזור לך.

הנה גם אם העלים הנ”ל גדלו בשנה השביעית עצמה, מ”מ

• מצד איסור ספיחין אין כאן איסור כמ”ש הרמב”ם (פ”ד מהל’ שמיטה ויובל ה”ג) שעשבים שאין זורעים אותם רוב האדם אין בהם סםיחין ומכללם מנה את הפיגם.
• וכן מצד הסיכה ע”י שרייתם בשמן, הכלל בדברים אלו שכל דבר שדרך שימושו בכך הדבר מותר כמ”ש הרמב”ם (פ”ה מהל’ שמו”י ***). ואף שכאן אין הדבר ברור שכן דרך רוב בני האדם בסיכה זו, ובזה י”ל דאסור וכמשמעות לשון הרמב”ם (ה”ו), מ”מ כיון שהפיגם אינו עשוי ברובו אלא לריח א”כ אינו קדוש בקדושת שביעית כמ”ש בשביתת השדה (פ”ט הט”ז), וכ”פ בס’ קדושת הארץ (פ”ה ה”ח), עש”ב, וא”כ ממ”נ אין לאסור הסיכה כלל בשמן הנ”ל וכן לבשלו ולרחוץ בו. ודו”ק.
• ומצד החפירה גם אין לחוש כיון שניכר שעושה כן לצורך הוצאת העלים ושרשיהם.

בפשטות בשכחה כל הפירות והאילנות חייבים בשכחה מדלא הזכיר בהם כלל, וכן מבואר ברמב”ם (פ”א מה’ מתנות עניים ה”ז) וכן עוד שם (פ”ה הכ”ו), והיינו דווקא שיחולו הפרטים המחייבים בדין שכחה, ע”ש ברמב”ם פ”ה.

יש בזה מחלוקת בין המקובלים (עיין אור תורה דאשתקד. וכעת אמ”א), ואין לי עסק בזה כלל. אבל הדעה הרווחת שהכונות הפשוטות המופיעות בסידורים – אין מניעה לכוון בהם גם בשנת השמיטה.

מדברי מו”ר הגר”מ לוי זצ”ל שנדפסו בספר “משה ידבר” (עמ’ רכ”ח) נראה שפסק כן הלכה למעשה. וע”ש בהערות הרה”ג המו”ל נר”ו.