מדוע בפרשת ויצא מופיעה המילה נדר בשני סגולים

א. בָּזָךְ

ב. בְּזִיכִים בפשטות רפוי, כי על פי רוב הטיה כזאת תהיה ברפוי ורק לעיתים דגוש, כמ”ש הרד”ק במכלול (דף קנ”ו ע”א)

ודע שהרבים של בזך הוא הוא בְּזָכִים או (בְּזַכּים), והיחיד של בְּזִיכִים בוא בָּזִיך, וזה מוזר שהשתמשו חז”ל ביחיד בלשון זה וברבים בלשון אחרת.

1. כאוּ (כאילו נוספה אל”ף), והיא תנועה קטנה.
2. ? (צריך לשמוע מפי בקי ולהבין).
3. כשאר האותיות (דהיינו שהאות נשמעת כפולה).
4. הרי”ש בשווא נח, ומבטאים שני ריש”ין.
5. נע.
6. כאילו אין ניקוד.
7. א’. אם ברור לו שלא יתחלף בזי”ן וסמ”ך, מצווה וחובה לדייק.

ב. כוונתך לחטף-פתח, וכמנהג ג’רבא. ומרן ראש הישיבה זצ”ל הכ”מ היה מורה שאפשר לכל העדות לבטא כן.

ג. ד. ה. זה מנהג תימן (כמדומה), ואצלנו לא נהגו כן רק במילים מסוימות, ומרן זצ”ל הכ”מ היה אומר שלא להוסיף על המילים שנמסרו לנו.

ו. אם ידקדק שלא ייהפך לחולם, מצווה לדייק בזה, ולכל הפחות בשם ה’ ב”ה. ואם עלול להישמע כחולם, יניח המנהג על כנו.

ואין הבדל בכל זה בין יחיד לרבים, רק שברבים צריך לשים לב שיהיה מיומן ורגיל, שלא יהיה נלעג בפי הבריות. וגם צריך להזהר שלא תגרם מחלוקת.

מרן בשו”ע (סי’ כה ס”ז) פסק לומר ללא דגש, והרמד”ל בספר המעריך חולק עליו. ולדעת מרן ראש הישיבה זצ”ל הנכון יותר כהרמד”ל אלא שמר פסק אחרת, ולכן בכל מקום שהוזכר נוסח הברכה נקדו כפסק מרן ובסתם נקדו לפי מה שנראה יותר נכון. (כן שמעתי מהרב אלדן הכהן שליט”א – מנקד המשנ”ב מהדורת מכון הרב מצליח).

1. אין הפרש בשמיעה. ויש הרבה מילים מעין אלו בעברית כגון מושה (מהמים) – ומשה רבנו. וכן את השמיים – ואת חפירה. וכדו’.
2. התשובה על זה ארוכה. וראה בספר דקדוקי אביע”ה להרה”ג ר’ אדיר עמרוצי בעמ’ 339 ואילך.
3. גם בזה ישנה אריכות. עי’ בספר הנ”ל בעמ’ 35 ואילך.
4. דעת מרן רה”י זצוק”ל שאין אנו בקיאים כראוי בכללי הדקדוק בארמית, ולכן יש לעשות בשוא נח.
5. סמ”ך ושׂין אותו היגוי. וצד”י זה יותר בחוזק, שלוחצים יותר את הלשון על החיך. וצריך ללמוד מאדם שיודע ואי אפשר לפרש כל כך בכתיבה.
6. אין הבדל. ובסתמות שורוק זה תנועה גדולה והיא יותר ארוכה מקובוץ.
7. חטפים נאמרים בחטיפה ובמהירות ואי אפשר להאריך בהם כלל. (משא”כ בתנועה קטנה שפעמים מאריכים בה כגון שיש בה הטעמה). ובחטף קמץ זה נקרא כמו חולם (בחטיפה).
8. אין הבדל
9. דגש קל זה הגיה שונה מעט בגוף האות מהאות הרפויה. אבל דגש חזק הוא נאמר אותו דבר כמו האות הרגילה רק בחוזק. ויש לשמוע מאדם בקי. ומתי מגיע הדגש עיין בספר הנ”ל עמ’ 49 ואילך. ואגב כדאי מאוד ללמוד בספר זה על הסדר שמבאר הכל בבירור ובקצרה.

העונה הרב אהרן מיימון

• לפי הידוע לי אין כללים אמיתיים וכללים כיצד לזהות, הכלל בקיצור הוא:
• קמץ שיש אחריו שוא נח או דגש חזק, ואין הטעמת המילה בקמץ זה.
• אלא שלכאורה יש לשאול מי אמר שהשוא הוא נח, אולי הוא נע וממילא הקמץ ישאר רגיל.
• והתשובה לזה שאם יש געיא על הקמץ הוא יהיה רגיל, והשוא נע, ואם אין געיא הקמץ חטוף.

אם הדברים עדיין לא ברורים נשמח שתשאלו שוב.

המילה היא בעברית, והיא פניה ללומד, פשט הלשון היא עבר,

אך נראה שהתוכן הוא אף אתה תאמר כמוני כי צא וראה וכו’.

(מצאתי כמה מדרשים שיש לשון זו, ובכולם הוא הוכחה לביאור שביאר לפני כן,

לדוגמא ספרא קדושים פרשה ד’ פרק י’, ספרי בהעלותך אות ע”ו, וכן המדרש שהזכרתם בשאלה)

אין שינוי משמעות.

קמץ קטן כי יש דגש בל’, וכנודע בכללי קמץ קטן.

כ”כ מנחת שי (תהלים עב כ) וכן בביאור אמת קנה על התהלים (שם) הביא שכן עיקר וכן מנהג העולם. ומנהג תוניס לקרוא פעמיים, פעם אחת בקמץ רחב ובלא דגש ופעם ב’ כמנהג העולם.

הנוסח של המהדורא הרביעית הוא דעת הרב זצ”ל (במסקנא) שם שניהם עם דגש קל.

יש הפרש עצום כשאין שם טעם, וכמו שעל פי רוב אין בה רק מקף.