מדוע אנו פונים בתפילה או בתהילים להשם פעם בזכר ופעם בנקבה?

לא הבנתי מה שכתבתם שאנו קוראים לציון מקום קודשים. מכל מקום זה נכון שבדרך כלל אומרים קדשים בקמץ רחב, וכאן הוא יוצא מהכלל.

בכל לוח שנה יש זמן ברכות ק”ש, ואם עבר זמן זה יש לומר את ברכות ק”ש בלא שם ומלכות.
וכל זמן שלא עבר חצות (ג”ז מופיע בלוח) יש להתפלל שחרית, אך אם עבר חצות, יש לחכות לזמן מנחה, ולהתפלל מנחה פעמיים.
לגבי השעה 11, ברכות ק”ש בלא שם ומלכות, ותפלת שחרית יש להתפלל.

אכן אצל התימנים ידוע מנהג זה. [ואצל שאר עדות המזרח לא ידוע לי. אמנם התוניסאים קוראים בפסוק “שאו זמרה” ועוד קצת פסוקים כמסורת התימנים, ושמעתי השערה שפעם היו עושים כך תמיד, והשתנה המנהג ונשארו ממנו עוללות]. ומקורו טהור מדברי הרד”ק, והובאו דבריו בלחם הביכורים (שער י”ג, בסמוך למה שהזכרתם בשמו על ירמיהו), ובכל זאת לא התפשט מנהג זה, וכמו שגם בלחם הביכורים כתב שם שבגלילותיהם לא נהגו בזה. ואולי הטעם מפני שלא ררצו לחלק בזה ולהרבות בכללים, כיון שבכל אופן השוא אינה תנועה ולא כ”כ משנה איך יעשו אותה העיקר שיקצרו בה, וכמו שהזכרתם גם אתם.
ומכאן ג”כ תשובה לשאלה השניה שהזכרתם למה כתבתי שאין בזה הוראה לומר ירמיהו המ’ בחיריק, מכיון שמצאנו שבדרך כלל לא שינו את השוא לתנועות אחרות. ואם יש בזה מסורת ברורה כמו שהזכרתם אה”נ, אך זה לא ברור לי. ומכל מקום ודאי שמי שאומר בחיריק לא משתבש, רק השאלה מה הראוי לעשות.

א. בעקבות השאלה עשיתי חיפוש בתנ”ך, ומצאתי שעד עשר אמות הפסוק כותב בלשון רבים, מכאן ואילך בלשון יחיד, כמו: “וחוט שתים עשרה אמה” (מלכים א’ ז’ ט”ו), וזה עוקב בכל התנ”ך (ע”פ חיפוש מחשב כמובן), מלבד אחד שמצאתי יוצא מהכלל “והרוחב חמשים אמות” (יחזקאל מ”ב ב’), ויתכן כיון שהוא סוף פסוק עשו בו שינוי, וכידוע שסוף דבר עושים שינוי (ואכמ”ל). ומה שמצאנו כמה פעמים בדברי הימים, ואחד מהם (ב’ ג’ ג’): “אמות ששים”, שם כיון שהקדים את האמות, אם היה אומר אמה היה יכול להשמע אמה וששים.
נמצא שלשון חז”ל בזה (בשתי השאלות ששאלתם) היא ע”פ לשון המקרא. ונראה הטעם בזה כי כאשר הריבוי הוא קצת מזכירים אותו בלשון ריבוי, אבל כשהוא הרבה יותר מזכירים אותו בלשון יחיד, כי הריבוי בולט וא”צ להדגיש שהם רבים.
ב. המ’ יותר קשה לבטא אותה השוא כאשר היא ליד י’, ולכן במ’ כמו ירמיהו נתפס החיריק, אבל ביד הרבה פחות קשה לכן לא נתפס. ואין כוונתי שיש כאן טעות, אלא השוא הוא יכול להיות כמו כל תנועה בעיקרון, כי הוא שוא וכלום, ולכן היכא דנהוג לשנות אותו מהניקוד זה בסדר. בכל אופן אין כוונתי לתת כאן הוראה מעשית לומר ירמיהו בחיריק גם בקריאת התנ”ך, אלא רק על שכך נוהגים העולם בדיבור.

1. רעיון יפה לקרוא לו יום שחרור ירושלים, אך מי ישמע לך לשנות?
2. חפשתי טעם לדבר ולא מצאתי. אגב גם צבע חום אינו במשקל של שאר הצבעים.

א. הבנתי את השאלה. התשובה פשוטה, האות נ’ של נגיעה נבלעת רק בדגש חזק, דגש קל מעולם לא מבליע אות, ולכן כאשר עושים בלי דגש חזק אין כאן אות נ’, והמשמעות היא יגיעה.
ב. לגבי שינוי משמעות בשם ה’, בקובץ אור המערב ח”ג עמ’ מ”ה האריך בזה המדקדק הרה”ג ר’ בנציון הכהן זצ”ל וכתב שאין שינוי בין פתח לקמץ ושניהם לפעמים קודש ולפעמים חול, וגם אם משמעות המלה היא רבים, אין בזה כלום. ולכן אף שנכון ללמוד ולעשות את הקמץ כמבטא הפרסים, מכל מקום מי שאומר את הקמץ כפתח יצא ידי חובה.

כריעה זו הובאה בבן איש חי (ש”א פ’ כי תשא אות י’) בשם חסד לאלפים ומהר”א מני, וכתב שאין לזה טעם לפי הסוד. ע”ש. ונראה בפשטות שהטעם הוא זכר לשכותי כפי שהיה למשה רבנו בשעה שעבר הקב”ה. ולפ”ז אין לחלק בין יחיד לציבור.
ואף אם אין טעם זה נכון, ודאי שאין איסור לשחות ביחיד.

לגבי לא נגע לריק – אין בזה שינוי משמעות מכיון שעושים את הג’ דגושה בדגש קל, וזה עדיין נשמע לשון יגיעה, ורק אם היו עושים בדגש חזק היה נשמע לשון נגיעה. ומזה יש להבין שע”פ רוב וכמעט תמיד אין שינוי משמעות באותיות בג”ד כפ”ת אם הם דגושות בדגש קל או בלא דגש.
ולגוף השאלה, באמת הרבה פעמים החזנים משנים משמעות, אך גם המתפללים עצמם לא יותר טובים מהחזנים, א”כ אין לנו פתרון יותר טוב. ומי שהוא עצמו יודע שמדקדק יותר יקפיד שלא לצאת ידי חובה מהחזן, וזה לא כ”כ קשה ליישום כי כמעט אנו לא יוצאים ידי חובה מהם, בחזרת הש”צ – היום כולם מתפללים בעצמם, ובקס”ת אין זה חובת יחיד אלא חובת ציבור (אמנם צריך להחזיר את הקורא, אך לא בגלל שיוצאים ידי חובה). מה שנשאר לנו זה רק מגילת אסתר, או לפעמים ברכות המצוות כמו לשמוע קול שופר.

באמצע משפט בפתח, בסוף משפט בקמץ.

מכיון שזה’ מנוקדת בשוא פתח שדינה כשוא נע, ואי אפשר שיהיו ני שוואים נעים סמוכים זה לזה.