האם הלומד דקדוק מקיים מצוות תלמוד תורה?

כל זמן שקוראים לו ועונה, עדיין נחשב תקון כרת.

_{(השו”ת מתוך עלון פניני הפרשה מספר 1112).}

 

אין לי שום ספק שמדקרות החרב שציינת בשאלתך, הן הן מדקרות חרבו של היצר הרע, הוא היצה”ר הוא השטן והוא מלאך המות, אשר צר לו בלימודיך הטובים, ולכן מנסה בתרמית להרפות אותך מלימודך ע”י העצבות והדכדוך, ולהוציאך קרח מכאן ומכאן ח”ו.

– אבל לא תאבה לו ולא תשמע אליו! וכי יש בן אנוש שיכול לומר מה עדיף לפני הקב”ה, האם לימוד בעיון היטב, או לימוד שטחי ומרומה של כל הש”ס?! וכל החשבונות הרבים על הלימוד העתיד במתיבתא דרקיעא אל תחוש להם כלל ועיקר, ובהדי כבשי דרחמנא למה לך?

אנא חוס על נפשך, והמשך בלימודיך בהתמדה ובעיון כפי שהורגלת, במקום ובאופן שלבך חפץ, שכך הוא רצון ה’ יתברך. ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך, מנה אחת אפיים. והלואי ירבו כמותך בישראל.

 

כאשר אדם לומד דקדוק כדי להבין פסוקים, וכל שכן אם הוא מפרש את הפסוקים ע”פ הדקדוק כרש”י וראב”ע ושאר מפרשי התורה, ודאי שזה לימוד תורה גמור. אבל מי שלומד דקדוק באוניברסיטה וכיו”ב ואינו משייך כלל את הדקדוק לתורה, מסתבר שאין זה נחשב לימוד תורה.

 

א. יש שני משקלים, יש משקל פִּעְלָה, ובו אומרים ברבים פְּעָלוֹת, כמו שמלות שפחות (מכלול דף קנ”ז ע”ב), ויש משקל מִפְעָה (וחסר בו ל’ הפעל) כמו מצוה, משרה, ובו אומרים ברבים פִּעְלוֹת, כמו מצוות משרות (מכלול דף קע”ג ע”ב). ולגבי מנחה הכריע הרד”ק שם שהיא מהשלמים דהיינו משקל פעלה, ולכן הנכון הוא לומר מְנָחוֹת כמנהג העולם. ב. כך היא הדרך כאשר משנים לרבים הרבה פעמים משתנה הניקוד לגמרי, ומנחות הנ”ל ג”כ מוכיח את זה.

 

לענ”ד אתם צודקים וכך צריך לומר, וכנראה שהיום נכנס הביטוי הזה. וכן מצאתי בחיפוש שמהרש”א בברכות (ח”א דף ס”א ע”ב) כ”כ. ומה שמצאנו בספר מכלול להרד”ק (דף קס”א ע”ב) משקל פְּעִילוּת, כמו שרירות, זה בלא סמיכות, אבל כאן שהמלה במקורה היא מסירה, כאשר מסמיכים אותה אומרים מסירת, וכמו הדוגמאות שהבאתם.

 

ע’ בקונטרס לאוקמי גירסא למרן ראש הישיבה (אות ה’) שהביא ב’ הדעות בזה. ושיש רבים שגורסים צְרָכַי ועיקר טעמו שזהו לשון רבים ושייך ע”ז לשון “כל, צרכי, אבל אם צָרְכִּי בלשון יחיד – מהו כל, ואף שיש שיישבו זה, מ”מ עדיף כנ”ל, וכן גרסו רבים מהאחרונים ושכן מוכח ממדרש תלפיות והראב”ע. ע”ש. וסיים שכן עיקר.

 

אמת נכון הדבר שאין כלל הפרש בזה בין געיה שבשם ה’ לשאר געיות.

 

לא ידוע לי על מקור לזה, אבל ההגיון של הטעות מובן, הרי יש געיא בה’ והם עומדים עליה כמו טעם במקום לעמוד מעט ולעשות את עיקר ההטעמה בת’, וכאשר ההטעמה היא לפני השוא – עושים אותו שוא נח.

 

אני מבין שכוונתך במילים שיטת מנהג טוניס, לקריאת הוי”ו כהאות W האנגלית, ואילו במילים הגירסה הרגילה, כוונתך לביטוי רוב העולם בימינו שמבטאים את הוי”ו כבי”ת רפויה.
אם זו כוונתך, יש להעיר ש”מנהג טוניס” היה מנהג רוב עדות המזרח, ואדרבה בתונס המנהג היה מעט שונה (ואין כאן מקומו). רק בדורות האחרונים ממש הפכה ההגיה האשכנזית לנחלת הכלל.
ולענין שאלתך, כמה שהפכתי בדבר לא זכיתי להבין איך משמע מאותן מגילות שהגיית הוי”ו איננה כ-W, ולא איך משמע שהיא כבי”ת רפויה. ואיך שתהיה הראיה, לא היית צריך להרחיק נדוד עד ים המלח, כי קרוב אליך הדבר מאד, המילה עוון מופיעה במקרא כמה פעמים בשני ווי”ן (בהפטרה דארבעה מצורעים בספר מלכים, בתהלים במזמור בבוא אליו נתן הנביא, ועוד), וכן המילה הוות בתהלים, וכיו”ב יקוו המים, וישתחוו, ויצוו אל יוסף, טוו את העזים, ונלוו עליך, מה נאוו על ההרים, כי לי איים יקוו, וכל חפציך לא ישוו בה, ועוד ועוד.
ואם ארשה לעצמי לדמות דבר לדבר, א”כ יש להוכיח מהמילים איים, חיים, עיים, שהגיית היו”ד היא כאל”ף. ואם נמצא במגילות ים המלח לויים, גויים, וכיוצא באלו, נוכיח גם מהם.
ועל כל פנים הסיבה הפשוטה לכך שיש שני ווי”ן היא משום שזו צורת כתיב מלא, שלא נטעה לקרוא עוֹן או עֶוֶן וכיוצא בזה. ודרך כלל ניתן לומר שככל שהתאחרו הדורות, כך הרבו לכתוב בכתיב מלא. ובדומה לזה ניתן לראות שמילים רבות שנכתבו במקרא בשי”ן שמאלית, בתלמוד נכתבו בסמ”ך, כגון חרס, סוטה, סהדי.

 

מה כוונתכם “ליישב את החילוק ביניהם”, לכאורה כל אחד מפרש כפי דעתו והבנתו. ולגבי הפיוט, מקורו הוא מהפסוק “ושאי על שפיים קינה” (ירמיה ז’ כ”ט), ולפי מה שיפרשו בפסוק כך יפרשו בפיוט.
אם לא הבנתי את שאלתכם היטב, אשמח שתשלחו שוב בפירוט יותר.