ידוע הדבר כמה גדלה מעלת אהבת רעים, עד

ידוע הדבר כמה גדלה מעלת אהבת רעים, עד

ידוע הדבר כמה גדלה מעלת אהבת רעים, עד

ידוע הדבר כמה גדלה מעלת אהבת רעים, עד

לעכברים יש שני אויבים הרודפים אותם עד חורמה – החתול ובעלת הבית. החתול אורב עליהם לטורפם, ובעלת הבית מעוניינת להכחידם. אך הבדל גדול יש ביניהם: בעלת הבית לא רוצה בקיום העכברים ולכן היא רודפת אחריהם, ואילו החתול רוצה בקיום העכברים ושש לתופסם ולטורפם.

התרגשותו של האיש מההתייחסות המכובדת לשאלתו, ניכרה על פניו היטב, ושאר הנוכחים למדו עד כמה צריך לכבד כל אדם.

    סימן א' – בענין תשלום ההורים

הנני להקדים שבכדי להשיב תשובה כתקנה היה צריך

[ערוך מדברים שנאמרו ביום פטירתו, בשעת ההלויה, ובאזכרת

הגמרא במסכת מעילה (י”ז ע”ב) מספרת שפעם אחת

פונה יהודי לקב"ה בתפלה: "רבונו של עולם! אם אזכה בהגרלה בשני מליון דולר, אני מבטיח שאשב ואעסוק בתורה כל ימי חיי". יוצאת בת קול ואומרת לו: "הי אדוני, חדל מתפלתך, יש כבר המון אברכים שעושים את זה גם בשביל 1500 שקל בחודש…".

מפרשת נדרים ניתן ללמוד עד כמה גדול כוחו

יום הששי י”ט שבט תשע”ט מנהגנו לעמוד ב’עשרת

כדי להבין פשר דבר, נפנה להפטרת הפרשה, שם מוכיח הנביא את בני ישראל בדור החרבן ואומר "בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי". איך מגיעים לרמה כזו נמוכה של אנושיות – לכפור בטובה? ממשיך הנביא ומלמדנו חידוש גדול: "עמי לא התבונן"

הרמב"ם נזהר מאד בלשונו בחיבורו שלא לתת מקום לטעות. הבהירות בניסוחו של הרמב"ם היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, אבל אני עומד כאן על הזהירות. כבר ראינו למעלה איך נמנע מלהעתיק דרשות מסובכות לפני הקוראים הפשוטים. והנה עוד דוגמא בהלכות תפלין (ספ"ד): "וכל הרגיל בתפלין מאריך ימים שנאמר ה’ עליהם יחיו". בגמ’ (מנחות מ"ד סע"א) כל המניח תפלין מאריך ימים, והרמב"ם שינה וכתב "כל הרגיל" מטעם המובן מאליו, שהרי כל העולם מניחים תפלין, והרבה מתים ר"ל בקוצר שנים, אבל הרגיל פירושו שמניח תפלין ברוב שעות היום.

הרמב"ם בסוף הקדמתו לחיבורו הגדול כותב: "לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה, לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם". בזה נבין כמה מקומות שהרמב"ם כותב דבריו בקיצור נמרץ ובזהירות מופלגת, בהתחשב בקוראים הפשוטים שחסר להם הקדמות ידועות בתלמוד.

כתב בספר אמונת חכמים להיזהר מאוד שלא תגרום

והנה בית הכנסת "משהד" מלא וגדוש, בן-פורת-יוסף, במאות אנשים השותים בצמא את דברי פי קדשו של רבנו, מכל העדות ומכל החוגים: ספרדים תימנים ואשכנזים, כיפות סרוגות ושחורות, רבנים ודיינים וסתם עמך בית ישראל, והפה קולח כמעין המתגבר: חידושי הלכות, קושיות ותירוצים וסברות לאמיתה של תורה, מקורות בשפע לכל סברא ולכל קושיא, עם "הברקות" ובדיחות באמצע לעורר נרדמים (וסימניך "דברי חכמים בנחת נשמעים", ראשי תיבות בדחן) ומסקנא ברורה והחלטית כמעט מכל דין והלכה. בסביבות השעה 11 בערך עבר רבנו מהלכה לאגדה. אז יצאו רוב אברכי האשכנזים (הם באו רק בשביל הלכה) ואנו נשארנו עד 12:30 בערך. חזרתי הביתה אחר חצות, שאלה רעייתי שתחיה: איפה היית עד עכשיו? אמרתי לה: "חבל שהרב לא דרש את הדרשה שלו בבית הקברות, כי אז היינו עדים לתחיית המתים!"…

 כן מסופר על אחד מגדולי הרבנים בבני ברק, שנשאל בדין זיעה באוכלין, ובאשר ידע כי בשו"ת יביע אומר חלק חמישי יש תשובה נפלאה בנדון, הסתגר בחדרו ולמד כל התשובה ואח"כ הורה לשואלו דבר. כן מסופר שאברך ספרדי נכנס למורה הוראה בישיבה ליטאית מפורסמת, וראהו מעיין בספר "טהרת הבית" לרבנו. שאלו: "כבודו מעיין בזה?!" ענהו: "לא אתם הפסדתם במחלוקת שבין הרבנים והמפלגות, אנחנו המפסידים"…

ראה הקב"ה את עוניה של יהדות ספרד, והחזיר את הגלגל קדימה. ובכן: בשנת "גדול מרבן שמו" (תרפ"א) בין כֶּסֶה לעשור, י"ב בתשרי תרפ"א, בימים שכל ישראל מטוהרים ומכופרים (יום א’ של סוכות הוא "יום ראשון לחשבון עוונות" כידוע) – ילד יולד לנו , ובן ארבע שנים עלה ארצה, כשם שיצא מרן ז"ל בגיל ארבע את ספרד ארץ מולדתו. למד בשקידה רבה בישיבת "פורת יוסף" בירושלים. אולם עיקר עילויו לא היה אלא מעצמו. בשעה שחבריו עטו אל הכדור והמשחקים, לא היה לעובדיה יוסף הקטן נחת רוח כי אם בשקידה על לימודו. עוד ספר ועוד ספר, עוד הערה ועוד קושיא,

מרן ראש הישיבה בדברי הספד קצרים על הגאון