גדולה עברה לשמה

מעשה בבן מלך, שיצא לדרך. ובדרכו נקלע ליער עבות, אימתני ומרעיד לבבות. לפתע הקיפוהו שודדים שלופי חרבות. חסונים בעלי זרוע, שכל כולם רוע. מיד נגשו אליו, הפשיטו בגדי המלכות מעליו, ושלפו גם נעליו. מכיון שהיה נראה בעל צורה, הניחוהו בשביה תחת שמירה. לא לפני שהפלו בו מכות, שקישטו גופו בצלקות. אך אמרו לא נכנו נפש, אלא יהיה מושלך ברפש. טען השודד האחד, כעת לא אשלח בו יד, כי להמיתו בבזיון פחד, אלא יחשוב על מוות לאיש מיוחד- כגדול או שר, כי פעם בו לב בשר. השודד השני היה רע לב, ואמר את מותו אעכב. עד שאברור לו מיתה “יפה”, מעונה וטרופה. לא עברו ימים אחדים, וחיילי המלך לכדו את השודדים. ובן המלך היה כחולם, עת שוחרר כשהוא בריא ושלם. כי טרם ביצעו השובים את זממם, והנה הגיע זמנם, עמד המלך וחרץ את דינם: אותו אחד שהשתהה, עד שימצא מיתה נאה, שתהיה עבורו מתאימה, ולא יומת בבזיון וכלימה- אף שהתכוון, להמית את הבן. אך היתה לו מחשבה, עם כוונה טובה. לכך יצאה מפי המלך ההוראה, לפוטרו בלא כלום בתמורה. ועל השודד בעל התוכנית- המזעזעת והזדונית. קם המלך רתח וזעם, וציוה: עשיתם לו כאשר זמם, תייסרו אותו עד מיצוי הדם. כך יסרו ועינו אותו, עד שפרחה נשמתו… חמורה עבירה לשמה, שכוונה ורצון עמה. מעבירה הבאה עם צורך או תאוה, שפשע אליה לא נלווה.