פרשת וישלח – לא מדובשך ולא מעוקצך

הצילני נא מיד אחי מיד עשיו (לב. יב)

עשיו הרי הוא האח היחיד של יעקב, אם כן מדוע כופל יעקב את דיבורו ואומר “מיד אחי, מיד עשיו”?

ידוע הסבר המפרשים שליעקב היה חשש כפול – מסכנת “אחי” ומסכנת “עשיו”. חושש היה יעקב שמא יגיע אליו אחיו כ”עשיו” וירצה להורגו, אך יותר מכך חשש שמא יבוא אליו כ”אחי”, וירצה להתחבר אליו ובדרך זו לסכן את משפחתו מבחינה רוחנית. סכנה זו היתה אצלו בדרגת סיכון ראשונה ולכן הקדים אותה.

לאור זאת, מסביר הרב קדושת לוי, שמעשה אבות סימן לבנים: בתפלתו זו ביקש יעקב לרמוז לבניו כיצד להתמודד עם מלחמת היצר, שרו של עשיו. לא תמיד בא היצר להחטיא את האדם בצורה גלויה כ”עשיו”, פעמים מתלבש הוא במעטה של אחוה ורעות כ”אחי”, ומיצר כזה צריך להיזהר ולהישמר שבעתיים.

דוד המלך משבח את ה': “ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי” (תהלים קיח, ז). במלים אחרות, מבקש דוד שה' יעזור לו תחילה עם ה”עוזרים” לו – אלו המראים עצמם כאוהבים, ולאחר מכן עם ה”שונאים” אתם קל יותר להתמודד בהיותו מכיר בשנאתם.

לפיכך, כדי לנצח את היצר, דרושה פקחות רבה. ולא רק כדי להילחם בו, אלא קודם כל כדי לזהות אותו. הבעיה הגדולה היא, שהוא כאמור דואג לטשטש בכל מצב את זהותו, עד שלא רק שאינו נראה לאדם כאויב, אלא שהוא מתחזה לאוהב, וגרוע מכך, פעמים רבות הוא נראה לאדם כאילו זה הוא עצמו, ולא כגורם חיצוני. ופעמים שהוא מתחזה ללא-פחות מהיצר הטוב.

הלוחם יוצא מבולבל, כיצד ידע מי עומד לפניו?

אכן, אחת הבעיות המרכזיות בעמידה בפני היצר היא זיהויו, וכאשר יש בעייתיות בזיהוי האויב, המלחמה נעשית קשה ומורכבת יותר. במלחמה רגילה, אתה רואה מולך את האויב, יודע מי הוא, מכיר את מטרותיו והיכן פרוסים כוחותיו. לא-כן במלחמת היצר. הוא אינו עומד מולך, אלא יושב בתוכך, וקולו נשמע כקולך, ונימוקיו מלאי דאגה 'לטובתך'. הוא לובש צורה ופושט צורה, מסתיר את מטרותיו, מופיע בתחפושת ערכית, וכביכול דואג לצדק, ליושר, לענוה ולכל המדות הטובות שהאדם חפץ להגיע אליהן.

על ערמתו זו של היצר, מובא בזוהר הקדוש (ח”א קי”א ע”ב) משל לכת ליסטים שהיו אורבים בדרכים לגזול ולהרוג בני אדם, ומינו מהם אחד שיודע להסית בני אדם. מה היה עושה? מקדים והולך לקבלם, ונעשה כעבד לפניהם עד שמאמינים בו הטפשים, ובוטחים באהבתו ושיחתו ושמחים עמו. ואז מוליכם בחלקלקות דבריו לאותו מקום שהליסטים שם. כיון שמגיע עמהם לשם, הוא הראשון שהורג בהם. כך הוא היצר הרע. עכ”ד הזוהר.

ורבנו יוסף חיים זצ”ל בספרו “בן יהוידע” (סוכה נ”ב ע”א) מסביר שזהו היצר אשר קראו יואל הנביא “צפוני”, שנאמר “ואת הצפוני ארחיק מעליכם” (יואל ב, כ), על שם הוא מצפין את דברי רעתו ומראה עצמו כאילו בא לסייע לאדם בעבודת ה', ומתוך כך גוררו אט אט ומכשילו.

ולפי זה מסביר הבעל שם טוב בדרך דרש את המשנה: “איזהו מקומן של זבחים קודשי קדשים שחיטתן בצפון” (זבחים פרק ה'). זה שהיצר הרע מחטיא אנשים פשוטים בקלות, עוד מתקבל על הדעת (“קדשים קלים – שחיטתן בכל מקום”), אך את הצדיקים – “קדשי קדשים” איך הוא מחטיא וזובח אותם על מזבח העבירות? מיישבת המשנה “שחיטתן בצפון” – היצר שוחטן בכך שמצפין ומחביא את העבירה באיצטלא של מצוה, ועל ידי זה מצליח להחטיא גם אותם.

וכיצד איפוא ניתן להינצל מיצר ערמומי שכזה?

מרן הגאון רבי רחמים חי חויתה הכהן זצ”ל בספרו “מנחת ערב” (פרשת שופטים) מעניק עצת זהב: אם בא אליך היצר שוב ושוב ומשכנע שהוא חפץ בטובתך, דע שזהו יצר הרע. מי שרוצה יותר מדאי בטובתך, מי שטוען שאין לו מכך שום הנאה, ורק טובתך הוא מבקש, הריהו מעורר חשד…

בספר “אור הלבנה” ח”א הביא על כך משל נוקב:

עשיר אחד היה רוכב על סוס אביר, ופניו אל הכפר לקנות עז חולבת שתדור בחצרו. קנה עז ותלה בצווארה פעמון. קשר חבל לזנב הסוס, חיברו לסרט הפעמון, ושב לעירו שמח וטוב לב, כשהעז מתנהלת בעקבות הסוס. כל זמן ששמע את הפעמון מקרקש, ידע שהעז מאחוריו.

עקבו אחריו שלושה גנבים והתחרו ביניהם. האחד התפאר כי יכול הינו לגנוב לעשיר את העז בערמה, מבלי שירגיש בו. השני הבטיח בהן צדקו שבכוחו לגנוב מהעשיר את הסוס ולהימלט עמו. והשלישי הרחיק לכת והתחייב כי יכול הוא לגנוב את החליפה אשר לגופו של העשיר ולברוח בלי שיחוש בו.

החליטו הגנבים לגשת ל'מלאכה', ויצאו כל אחד לדרכו. הראשון החל לעקוב אחר העשיר, ובאמצע הדרך שלח ידו, השיל בזריזות את הפעמון מצוארה של העז וקשרו לזנב הסוס ואת העז לקח לעצמו. דינדון הפעמון המשיך להצטלצל באוזני העשיר, והוא לא חשד בדבר, בטוח היה שהעז מהלכת בעקבות הסוס. רק כשעצר למנוחה בצד הדרך, נחרד לגלות כי העז נגנבה והפעמון לבדו קשור לזנב הסוס.

הברנש השני כבר המתין במקום. ראהו מדוכדך ונד לעברו ברחמים: “מדוע הינך עצוב, אדוני?”. שמח העשיר לשתפו בצרתו, ושח לו אודות העז היקרה שנשדדה ממנו. “טוב שסיפרת לי, ראיתי אדם הבורח עם עז לכיוון השני” סיפר בלהט. “אשמור על סוסך, ורוץ אחריו”. העשיר רץ בכל כוחותיו לעבר הכיוון עליו הורה לו, ואין עז ואין גנב… בלב כבד שב על עקבותיו ו… אין גם סוס. הבין כי ה'שומר המסור' היה לא אחר מאשר גנב ערמומי…

שרך דרכו רגלי, הלוך ושפוף, הלוך ובכֹה על האובדן הכפול של הסוס והעז. החום היה כבד והשמש קפחה. הגיע לבאר מים חיים, והנה אדם עומד על שפתה, מביט לתוכה ודמעותיו נמהלות במימיה. “מה לך כי תבכה?” שאל בענין. והלה סיפר כי התכופף לבאר להרוות צמאונו במימיה, וצרור כספו נשר מחיקו ונפל למעמקיה. מצא העשיר חבר לצרה, וביקש לנחמו ב'נחמת שוטים': “אכן, יום של פגעים הוא, גם לי נגנבו היום עז וסוס”.

“הבלים!”, הגיב הלה, “מה שוויים? אם רק תצליח להעלות את ארנקי מהבור, אתן לך בשכרך את דמי הסוס והעז גם יחד, ועוד מתנה דמי טירחא”. התקוה שבה לפעום בו, המזל מתחיל להאיר לו פנים. חיש קל פשט חליפתו מעליו והשתלשל לבאר. חיפושו העלה חרס, והאויר כלה בריאותיו.

כשהגיח ועלה בשארית כוחותיו, לא מצא לא את חליפתו ולא את הגנב…

לפעמים בא היצר הרע ומציע לנו כל מיני הצעות רק 'לטובתנו', אך בסוף גורם לנו להפסיד הכל… בכל הצעה שהוא מציע באדיבות, עלינו לבדוק היטב היכן מסתתר ההפסד הערמומי…