תולדות המקובל רבי רפאל ג’אמי זצ"ל – חלק ב’
הקושיות נופלות מאליהם / כמשה מפי הגבורה
כרוב חכמי וגאוני הספרדים שנהגו שלא להנות ממתנת בשר ודם אלא מיגיעם, המשיך רבנו למרות גדולתו בתורה, בעבודתו כחייט. ויהי ה' עמו ומסחרו פרץ בארץ וכל שרי ונכבדי העיר היו מזמינים אצלו את בגדיהם החשובים והמפוארים[1].
רבנו התחתן עם משפחת עשירים[2], וזכה לשני שולחנות, תורה וגדולה. עד שפעם סיפר תלמידו הגאון הגדול מרן מייסד הישיבה זצ”ל שהיה רבנו אומר: “פעם (בילדותו שהיה עני) היתה לנו שמחה בחגים, היינו אוכלים בסעודת יתרו – יונים, ובפורים – תרנגולים, ובחגים – ביצים וכיוצא בזה, אבל עכשיו שאוכלים כל יום בשר עוף ובקר, אין טעם מיוחד לחגים”… אסמכתא מענינת מצא מרן ראש הישיבה לדבריו מדברי הגמרא בשבת (דף קמ”ה ע”ב): “מפני מה מועדים שבבבל שמחים? מפני שהם עניים”. ע”ש[3]. כמו כן רבנו נזכר בין רשימת הנדיבים שסייעו להוצאת הספר הענק “שלמי תודה” על הש”ס להגאון הגדול מה”ר שלמה דאנה זצ”ל מייסד וראש ישיבת “חברת התלמוד”.
לאחר נישואיו, עלה ונתעלה רבנו בחכמת הקבלה עד לאין שיעור. באותם ימים (סביבות שנת תרס”ב) הגיע לתוניסיה שד”ר מעיה”ק ירושלים מחכמי בית א-ל המקובל ר' מסעוד הכהן אלחדאד זצ”ל מחבר שו”ת “שמחת כהן” בקבלה. השד”ר הסתובב בערי תוניסיה ובהגיעו לעיר הבירה תונס, אוה למושב לו את חבורת המקובלים אשר שם. רבנו שהיה צמא לחכמה, מצא בו רב כלבבו, וינק ממנו רבות מחכמת הח”ן באותם שנים[4].
אט אט נתמלאו כליותיו של רבנו במימיה הזכים של חכמת הקבלה בפרט, ונעשה מעין נובע שכל החכמים היו באים להציע לפניו ספקותיהם בחכמה זו. כך למשל אנו מוצאים בשו”ת איש מצליח (ח”ב חאו”ח סי' ר”ל) תשובת הגר”מ הכהן בעניני קבלה למוה”ר הדרשן הרה”ק ר' חיים חורי זצ”ל, כאשר בשוליה כתב מוהרח”ח שלאחר זמן רב שלח את הדברים אל רבנו שג”כ הסכים לדברי הגר”מ הכהן זצ”ל.
בכל צהרי יום שבת קודש, היה מוסר רבנו שיעור בעץ חיים ושאר כתבי האר”י בביהכ”נ “בונאן”, במשך כשלש ארבע שעות ברצף (!). דרכו בשיעוריו היתה מיוחדת מאוד, תחילה היה מורה לאחד מבני החבורה לקרוא קטע בדברי האר”י שהכינו מלפני כן, ואז היה רבנו מקדים כמה הקדמות בע”פ שמקורם בדברי הרב האר”י במקומות אחרים, ואחרי כן היו קוראים שוב את אותו הקטע, והנה הדברים מאירים באור חדש, עד שהוברר להם שעד כה לא הבינו כלל את פשט הדברים, למרות שהתבוננו בדברים לפני כן. כמו כן רוב ככל קושיות המפרשים היו מתורצות, ולפעמים היו רואים שהמפרשים בעצמם תירצו כן, ורבנו היה מפרש כן מעצמו לרוב בקיאותו ועוצם עיונו הזך והנקי בדברי רבנו האר”י, עד שהיו אומרים, שתירוציו ודרך לימודו בקבלה, הם חדים ופשטיים כעין דרך לימוד הפשט, המיוחס לרבני תונס, המפורסם בשם ה”עיון התונסי”[5].
ברוב בקיאותו, היה מתרץ בכמה מקומות שהמפרשים התקשו בדברי הרב האר”י, שכך דרכו של של האר”י לומר למשל א' וכולל בזה ג”כ ב', וכן להפך, אא”כ מבואר בפירוש, שכל אחד בנפרד. והיה מביא מקורות רבים לדבריו. כמו כן היה אומר: דברי הרש”ש במקום פלוני מקורן בדברי האר”י בשעה”כ בדרוש פלוני וכן עזה”ד[6]. ובדרך זו היו מספיקים כמה דפים כל שבת[7].
בין גדולי תלמידי רבנו נמנו הדיין הגאון רבי דוד ברדע זצ”ל (נ”ע ט”ו באדר א' התש”ח)[8]. והגאון רבי פרג'י פיתוסי זצ”ל רב העיר צפת[9], ועוד.
בשלהי שנת התר”ץ האיר וזרח בתונס הבירה אורו של מרן מייסד הישיבה זצ”ל, שעבר אחרי נישואיו בהוראת רבותיו מג'רבא לתונס, על מנת להרביץ שם תורה בישיבת “חברת התלמוד”. מרן מייסד הישיבה אשר גודלו ועזוזו בש”ס ובפוסקים ידועים לכל, עסק אף בחכמת הנסתר עוד בהיותו לפני רבו הגדול מרן אבי הישיבה הגאון רבי רחמים חי חויתה הכהן זצ”ל. בהגיעו לתונס, נכנס ללמוד אצל רבנו בכל יום שבת קודש, וכה הוא מתאר את שיעוריו הנפלאים של רבנו במכתבו אל כ”ק האדמו”ר מצישינוב: “…וכל ספרי רבנו האר”י כמאן דמנחי בכיסתיה ממש בזכירה נפלאה, ובשעה שיושב ודורש בקבלה כמשה מפי הגבורה, שולל ומסלק כל מה שנתקשו האחרונים, כמו הרב יפה שעה ושמן ששון ועוד, ע”פ בקיאות נפלאה, וממש נדמה לו לאדם השומע כאילו נתפשט מן העוה”ז לגמרי, מה שאין הקולמוס יכול לתאר”[10]. ובאותה מדה העריך רבנו את תלמידו הגדול זה, ובאחת השבתות הזכיר רבנו איזו הקדמה לדברים שלמדו כדרכו בקודש, וחיפשו כולם את מקור הדברים ולא מצאוה, ונענה מרן מייסד הישיבה ואמר שהיא במקום פלוני. העיר רבנו לרבנים שלפניו לאמר: “זה אברך צעיר לימים, מקרוב בא, ויש לו זכירה טובה ממכם”[11]. כך גם באחת הפעמים כשביקר מרן מוהרח”ך זצ”ל בתונס אמר לו רבנו: “אכן כבוד הרב הביא לנו חכם גדול חריף ובקי”[12].
אף מוה”ר רבי חויתה העריץ והעריך את רבנו וכח תפלתו, וכשחלה מרן מוהרח”ך בשבט התרצ”א, שלח מכתב לתלמידו מרן מייסד הישיבה, ובשוליו ביקש: “נא ללכת, אל הרב הגדול מוה”ר רפאל ג'אמי נר”ו, וידרשהו משמי לסדר נוסח תפלה בכוונה, למען ירפאני ה' רפואה שלמה…”[13].
להגדיל תורה ולהאדירה
חשש גדול היה למרן מוהרח”ך בנוגע לתורתו של רבנו. היות ורבנו לא היה נוהג לכתוב את חידושיו וביאוריו היחודיים, סבר רבי חויתה כי תורתו של רבנו עתידה להשתכח לאחר פטירתו, ועמו תמות חכמה. על כן במכתב מיוחד למרן מייסד הישיבה[14], בקשו כי תכף בצאת השבת יטול את קולמוסו ויעלה על הנייר את כל אשר שמע מרבנו בשיעורו הקבוע בשבת, ויהיה זה אור לדורות הבאים.
מרן מייסד הישיבה זצ”ל חפץ היה לעשות רצון רבו, אך מאחר ובשבת אחת היו לומדים מספר רב של דפים בעיון, כאשר היה ניגש לכתוב את הדברים במוצ”ש, לא עלה בידו, כי נבצר ממנו לתפוס הדברים על בוריין, ומכיון שדברים אלו צריכים אחריות גדולה, נמנע מלכתוב.
אך לגודל הפצרת רבו מוהרח”ך, ניסה מרן מייסד הישיבה דרך אחרת, היה זה במוצ”ש י”ג בטבת תרצ”א עם צאת השבת הלך לו לבית רבנו ורשם מפיו כמה חידושים וביאורים אותם דרש בשבת קודש.
היה זה נכס עצום אילו נמשך הדבר, אולם מרן מייסד הישיבה בגודל עדינות נפשו הרגיש שלא נוח לבני הבית בבואו במוצ”ש, ועל כן נמנע מלבוא שוב במוצ”ש וויתר על כתיבת החדושים[15]. מלבד מדי פעם שהיה מרצה לפניו קושיות ששלח לו רבו מג'רבא. ומה שתירץ לו רבנו, היה כותב ושולח לרבו, שהיה שמח בהם כמוצא שלל רב. אחד מהם נדפס בסוף ספרו מנחת כהן עה”ת. ע”ש. רשימות בודדות אלו נדפסו על ידי מרן ראש הישיבה שליט”א באו”ת[16].
ואכן לצערנו לא נשאר מתורתו של רבנו הרבה, רק מהחידושים הבודדים שכתב מרן מייסד הישיבה באותו מוצאי שבת, ומהמעט שכתבו משמו של רבנו.
תגובות