הקושי בעיני המתבונן

“כָּל-הַבָּא לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה וַעֲבֹדַת מַשָּׂא בְּאֹהֶל מוֹעֵד” (ד, מז)



רש”י מפרש פשוטו של מקרא: “עבודת עבודה. הוא השיר במצלתיים וכינורות, שהיא עבודה לעבודה אחרת”. ועוד פירשו בדרך רמז שיש סוגים בבני אדם, יש שעבודתו עבודה לשמה, כדי לעבוד את בוראו, ויש שאמנם עובד אבל עבודתו נחשבת עליו כעבודת משא, ועושה את הדבר בעצלות ובקושי גדול.



וכבר המשיל המגיד מדובנא את משלו על הפסוק “לא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל”: משל לסוחר יהלומים שמגיע לעיר בערב שבת, הוא ממהר לביתו ושולח את נערו להביא את מזוודתו. הלה מגיע נושם נושף ומזיע, ומודיע שמילא את שליחותו. אוי, אומר הסוחר, אם המזוודה כל כך כבדה – אין היא שלי, שלי מלאה ביהלומים והיא קלה ונעימה למשא. וזהו שאמר הפסוק: “ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל” -אם עבודת ה´ אצלך היא יגיעה עמל ועול, אין זו עבודת ה´ שלי. כי עבודת ה´ האמיתית אמורה להיות מתוך שמחה ותענוג. “ומאשר יגעת בי ישראל הוא לאות כי לא אותי קראת יעקב”.



בכל דבר וענין בין בלימוד בין בעבודת ה', אם העושה יודע להעריך את מעלת מעשיו, אינו מתעייף בכלל. כאשר אדם לומד ויודע שכל דיבור בתורה שוה הרבה יותר מאלפי זהב וכסף, וכשהוא לומד הוא זוכה לדבר היקר ביותר בעולם, ממילא לא קשה עליו לעמול וללמוד ולהרויח את כל ההון שבעולם. ובפרט שזוכה בכל דקה של לימוד לומר מאתיים מלים שהם מאתיים מצוות עשה של לימוד תורה שהיא כנגד כולם. ודאי שיש כאן ריוח עצום, ומי שיודע להעריך את התורה שנכתב עליה “יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה”, לימודו לא יהיה בגדר עבודת משא אלא כאחד שהולך לעבוד עבודה שמרויח בה מליונים, ולא יתעייף כלל.



על הגאון רבי זלמן מוולוז'ין זצ”ל מסופר שפעם היה זקוק לעיין בספר קודש שהיה מאחורי ספריה כבדה מאוד. ומרוב חשקו להגות בספר זה, הצליח בכוחות עלומים להזיז את הספריה ולקחת את הספר.