Menu

כללי הדקדוק

שאל את הרב

תורתך – מלעיל ומלרע

באופן כללי הדבר תלוי אם יש שם עצירה או שזה אמצע משפט.

אם יש לך שאלות מפורטות יותר תוכל לשלחן.

מילה פעם בקמץ ופעם בחולם מלא או חסר

כאשר הוא בקמץ זה בעבר. והנ’ בצירי כי זה משקל פָעֵל (שהוא מקביל לפָעַל, אם תרצו הרחבה תכתבו לנו שוב), וכשהוא בחולם הוא בהוה.

בעקבות שאלה 77823

באמת הראיות שהבאתם משמואל ב’ וירמיה הם ברורות. אך עדיין אני חושב שזה יוצא מן הכלל, כי ההגיון שבמלת ידים ברבים שיש בה י’ – תשאר הי’ גם כאשר תהיה הטיה לנוכח, וכמו בנקבה שנשאר הי’ – ידַיִךְ, וכמדומני שכ”ה בכל המילים כיו”ב, והדבר טעון חיפוש. ולדוגמא נזכרתי עכשיו בשו”ת איש מצליח ח”א חאו”ח סי’ י”ט שכ”כ לגבי נביאֶךָ שכאשר הוא בלא י’ זה יחיד, ועם י’ (נביאֶיךָ) זה רבים.

אם יש עוד מה לברר ולדבר בזה נשמח לקבל תגובה.

מדוע אין דגש חזק במילים ״ישאו״ ״ויסעו״ בתנ״ך

יש מקומות שהנ’ חסרה לגמרי כמו: סעו, שא, וכך זה בתנ”ך שלפעמים נשמטת הדגש, אפילו שהוא במקום אות.

“שבת” – זכר או נקבה

הרד”ק בספר מכלול מסתפק בזה. אבל יותר נראה שהיא לשון נקבה. ומה שכתוב בישעיה (נ”ו ב’) “שומר שבת מחללו”, הכוונה ליום השבת.

(השו”ת מתוך עלון פניני הפרשה מספר 1092).

 

לעניין שטו העם ולקטו והמלים הזרות

בס”ד ח’ תמוז ה’תשפ”א לפ”ג

 

לכב’ עמוד הימיני, פטיש החזק אשר כל רז לא אניס ליה, המדקדק אשר דק עד אשר דק, בכל מכמנים נבר עד אשר בר ומבורר, כש”ת הרה”ג ר’ איתן בעל הנס שליט”א,

לעניין שטו העם ולקטו: יש להותיר בצ”ע.

 

נאום ע”ה רועי בואנו:

במנחת שי (במדבר יא, ח) מביא את הפתח דברי (דף כ) המציין להדיא שהיא על דרך הזרות ובמלרע.

מכאן, שה”כלל הפשוט” של גזרת נחי עי”ן הפועל ו”י בטל ומבוטל לנדון דידן שהרי היא מן הזרות (כשם שאינו חל ב”וסרו הצפרדעים”, “ושמו בדיו” ודומיהם).

המנחת ש”י ממשיך ומביא תימוכין לסיעת המלרע מספר האפודי בפרק ט”ז, בנוסף לרב פעלים וספר ספרדי קדמון.

הא”ת כתב כך: “אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה שהתלשא קטנה שבסוף המלה אינה ראיה שהיא מהטעמים שדרכם לבא בסוף המלה לעולם אפי’ כשהמלה מלעיל כמו ויצר ויבן דפ’ בראשית עיין שם ועיין מ”ש בירמיה סי’ י”א.”. 

משמע מפשט הדברים, שבעל א”ת לא סבירא ליה דמלעיל, אלא הדגיש שאין לקבלה במלרע מצד הדקדוק (יש תשובה) אלא אולי מכח ה”קבלה” – ולא הכריע בדבר.

לעומת זאת, בעין הקורא ליהב”י הנקדן כתב שהטעם במלעיל, וכן הדפיס רוו”ה (וכן בכמה כת”י) בשתי תלישות ובתנ”ך קורן כאמור. אלא מאי? כל כת”י היד שבידינו (מצ”ב להלן) הם כת”י אשכנזיים וכן יהב”י הנקדן עצמו אשכנזי היה, לעומת המנחת ש”י בעל המסורת הטבריינית ודו”ק. ועוד יש לשאול על כת”י האשכנזיים האם בהכרח התלישא הכפולה מעידה על מלעיל (ועיי’ ייבין, כתר אר”צ ניקודו וטעמיו 233-234). ועוד יש לשאול על כת”י הספרדים שבהם אין תלישא כפולה האם משום שלא נהגו לציינה או שמא מהווה ראיה למלרע. מ”מ הרד”ק תמוה היאך לא מנה אותו במכלול, וצ”ע גדול.

לדינא, היו שניסו לומר שמאחר ומדובר במחלוקת הפוסקים, נכריע ע”פ הדקדוק בכדי שלא לשנות את משמעות המילה לשורש שט”ה (לשון שטות), ואין יסוד לדבריהם שהרי לא מצינו במקרא שורש שטה (עיין בשורשים להרד”ק). מה עוד שלא חששו רבותינו לשינוי משמעות במילים הזרות, כך למשל לכו”ע “שבו” דירמיה מלרע על אף שמשנה משמעות ללשון שביה במקום לשון השבה. 

וכן במסורת התימנית (עיי’ בחומש “פרשה מפורשה” ע”פ מסורת מדויקת להר’ יוסף צוברי זצ”ל) לא הוסיף תלישא כפולה ומכאן ששטו מלרע, ופוק חזי מאי עלמא דבר בבתי כנסת תימנים לכו”ע נהגית ע”פ מסורתם במלרע, ואין פוצה פה ומצפצף. ועוד יש לציין כי יש בידינו כת”י בעין הקורא ליהב”י שלא מוזכר שם שטו ויתכן שאף אצלו אין יסוד למלעיל.

לסיכום, יש להותיר את העניין בצ”ע, ומוטב יהיה אם במהדורות הבאות של חומשי איש מצליח תתוקן ההערה שם שהיא במלעיל, ולכל הפחות לכתוב בהערת שוליים: “יש להסתפק בדבר, ואין הכרעה. מאן דעביד כמר (מלעיל) עביד ומאן כעביד כמר (מלרע) עביד, וכל מקום ינהג כמנהגו”.

בזה יהיה הרווח כפול: האמת (שכפי שהראינו אין הכרעה מוחלטת, ק”ו לא למלעיל), והשלום (יימנעו מחלוקות בבתי כנסת בעקבות ההערה הנוכחית בחומשים שהיא בניגוד למרבית המסורות, בטח בעדות המזרח), אהבו.

נ.ב. נראה מדברי מרן הגר”מ מאזוז בעלון בית נאמן (לפרשת שלח השנה כמדומני) שאף הוא יסכים עם האמור, אחר שציין שם כי התרצה לדברי אותו ת”ח שהאיר את עיניו בדבר, עי”ש.

 

כתבי יד:

כת”י ויימאר 652 (גרמניה, 1290):

כת”י פריס 19 (צרפת, תחילת המאה ה-14):

כת”י פריס 41 (צרפת, מאות 14-15):

כת”י פריס 36 על שמות ח, ז (צרפת, סביבות שנת 1300):

______________________________________________________________

נאום הר’ חנוך הכהן, ישיבת כסא רחמים:

 

יישר כח על התגובה.

לגבי ספר פתח דבריי וספר האפודי, לא התעלמתי מהם, חלילא, אלא רמזתי אותם במה שכתבתי “שנים מתוך הארבעה”, ונפל בתשובה הקודמת טעות במכלול במקום במנחת שי.

לגבי מ”ש שהכלל בטל ומבוטל בנ”ד – לדעת בעל ספר פתח דברי – הדברים נכונים, אך אין דבריו מוסכמים, א”כ שפיר אנחנו מחפשים את “הכלל הפשוט”, כי יש מחלוקת במסורת.

לגבי מ”ש באור תורה, לענ”ד אם הוא כותב לשון או קבלה נקבל וכו’ משמע שהוא רוצה לדחות את דבריהם, אא”כ יביאו לו קבלה ברורה, דאל”כ בשביל מה כל האריכות, הרי יש מילים יוצאות מהכלל, וכעת מעידים לו שגם זאת יוצאת מהכלל, אלא ודאי שאינו סומך על דבריהם שהם דברי קבלה.

לגבי כתבי היד – אשמח מאוד אם תוכל לשלחם. ומ”מ גם לדברי מנחת שי עדיין זה לא ברור ומוחלט המסורת לקרוא מלרע ע”פ האמור לכן נלע”ד שעדיף לחזור לכלל הפשוט.

נשמח לקבל תגובה והמשך דיון (אם יש עוד מה לדון).

______________________________________________________________

נאום ע”ה רועי בואנו (מודגש באדום):

 

לגבי ספר פתח דבריי וספר האפודי, לא התעלמתי מהם, חלילא, אלא רמזתי אותם במה שכתבתי “שנים מתוך הארבעה”, ונפל בתשובה הקודמת טעות במכלול במקום במנחת שי. דבר נאה ומתקבל.

לגבי מ”ש שהכלל בטל ומבוטל בנ”ד – לדעת בעל ספר פתח דברי – הדברים נכונים, אך אין דבריו מוסכמים, א”כ שפיר אנחנו מחפשים את “הכלל הפשוט”, כי יש מחלוקת במסורת. שפיר קאמרת.

לגבי מ”ש באור תורה, לענ”ד אם הוא כותב לשון או קבלה נקבל וכו’ משמע שהוא רוצה לדחות את דבריהם, אא”כ יביאו לו קבלה ברורה, דאל”כ בשביל מה כל האריכות, הרי יש מילים יוצאות מהכלל, וכעת מעידים לו שגם זאת יוצאת מהכלל, אלא ודאי שאינו סומך על דבריהם שהם דברי קבלה. כאן יסוד מחלוקתינו בהבנת הא”ת. כדי לפשוט את המחלוקת דומני שצ”ע תחילה במקורות רז”ל על הביטוי הנ”ל. מצינו ביבמות עו ע”ב כי דעת חכמים דעמוני ומואבי אסורים לבוא בקהל ה’ לעולם, אך עמונית ומואבית מותרות אחר גיור. לעומתם מצרי ואדומי אסורים עד שלושה דורות וכו’ ור’ שמעון לומד מק”ו על מצרית ואדומית: מה אם במקום שאסר זכרים איסור עולם התיר נקבות מיד (עמון ומואב), מקום שלא אסר זכרים אלא עד שלושה דורות, ק”ו נתיר הנקבות מיד. ועל כך השיבו לו חכמים: אם הלכה – נקבל, דהיינו אם קיבלת מרבותיך – נקבל דבריך, ואם לדין – יש תשובה, ז”א אם מכח סברתך הגעת לדין – יש דרך לפרוך את הק”ו (למשל לומר שבעמון ומואב נתפרש הטעם לאיסור לבוא בקהל על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וגו’ ואין שייך טעם זה בנשים כי אין דרכן לקדם הבאים), ועיי”ש באורך. פוק חזי, כשם שלא חשו חכמים דאין קבלת ר’ שמעון קבלה, אדרבה העידו שאם קבלה ברורה היא אצלו יקבלוה גם הם, כך בנ”ד. וכן להדיא בעשרות מקומות בש”ס (עי’ למשל כריתות טו,ב וכן ברמב”ם וברמב”ן בשורש השני בספהמ”צ ושם בנו”כ) ומעולם לא מצינו דחיישינן לפקפק במסורת המקבל מרבותיו, אלא רק לפרוך הנלמד מכח סברא, ופשוט.

לגבי כתבי היד – אשמח מאוד אם תוכל לשלחם. עיין לעיל.

ומ”מ גם לדברי מנחת שי עדיין זה לא ברור ומוחלט המסורת לקרוא מלרע ע”פ האמור לכן נלע”ד שעדיף לחזור לכלל הפשוט. אכן גם למנחת ש”י וככלל נ”מ מכלל המדקדקים שאין הכרעה בדבר, אולם לענ”ד אם אין הכרעה נותיר בתיקו ועל כן בסוף הודעתי (שנחתכה בשליחה באתר) הבאתי לדינא כי צ”ע ואין להכריע בדבר, וכ”ש שאין להכריע מכח “הכלל הפשוט” דהאי גופא דפלוגתא: שמא ‘שטו’ מן המלים הזרות שעליהן הכלל לא חל (אליבא דהפתח דברי וסיעתו) ואם לאו (ליהב”י  וסיעתו), והיאך נכריע מכלל דלנפשיה בספיקא חל? ונ”ל לומר דבמקום שבו אין הכרעה אצל המדקדקים, המשנה מן הקריאה המקובלת כמנהג אבותיו או המקום – ידו על התחתונה, וכדאיתא בנדרים (לז ע”ב) דאמר ר’ יצחק מקרא סופרים – הלכה למשה מסיני, ואם הלכה רופפת בידך, פוק חזי מאי עמא דבר (שו”ת הל’ קטנות למהר”י חגיז, א, ט). וכאמור נלע”ד שכן משמע מדברי מרן רה”י שליט”א.

חזקו ואמצו על מלאכת הקודש!

______________________________________________________________

נאום הר’ חנוך הכהן, ישיבת כסא רחמים:

 

לכבוד הרב רועי בואנו שליט”א

קראתי שוב את דבריך המושלמים (שנחתכו בפעם הקודמת) וגם את ההערות על מה שכתבתי בפעם הקודמת, ואכתוב כמה נקודות בס”ד:
א. לגבי מה שטענו לומר שטו מליעיל שלא ישמע שורש שט”ה, וכת”ר העיר על דבריהם, הבנתי את ההערה והדברים מסתברים.
ב. לגבי הפשט בספר אור תורה, אף אני מסכים שבעל אור תורה אינו מתווכח אם זו קבלה, וכמו הדוגמא שהבאתם מיבמות. אבל בעצם הסגנון שלו נראה שהוא מפקפק על דבריהם ולא ברור לו בכלל שאלו דברי קבלה, ואדרבא נטיית דעתו לעשות מליעיל. קודם כל ממה שפתח בדבריו שהוא חושב שמי שקורא מלרע הוא טועה.
ואח”כ הביא ראיה מהרד”ק. ואח”כ הביא דברי פתח דברי וספר האפודי, וכתב עליהם: ועדיין אני אומר אם קבלה וכו’ נראה דר”ל שלא ברורים לו דבריהם. [אך אה”נ אם יוודע לו שדבריהם דברי קבלה – ודאי יקבלם כאמור].
ג. לא הבנתי את הטענה למה לא לחזור לכלל הפשוט, נכון שיש כאן מחלוקת האם היא מהמילים הזרות, אבל אין לנו הכרעה מי הצודק, א”כ נחזור לכללים הרגילים. ואולי תבאר יותר את דבריך.
ד. לענ”ד מי שיש לו מסורת ברורה מעיקרא לא היתה הכוונה שישנה אותה. והצדק עמכם שיש לכתוב זאת במפורש (בפרט לאחר דברי מרן שליט”א בשיעור במוצ”ש פרשת בהעלותך). אך עדיין לענ”ד יש לכתוב שמי שאין לו מסורת ברורה שיקרא מליעיל מהטעם שכתבתי באות הקודמת.

 

שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0
×
ArabicEnglishFrenchHebrew