ביטוי האותיות

זה תלוי בפירוש הדברים, הגר”א מסביר [וכ”ה במסכת סופרים] שמלת כרעותיה חוזרת על תחלת הקדיש דהיינו יתגדל ויתקדש שמו של הקב”ה כרצונו בעולם שברא, וכיון שכך היא לא נחשבת אחרי אהו”י

במלה שמרה הקמץ נקרא כמו חולם והשוא הוא שוא נח.

אבל במזמור פ”ו בתהילים תפילה לדוד הטה וכ’ו שם הקמץ נקרא כמו פתח והשוא שוא נע. (אע”פ שלכאורה היה צריך להיות קמץ חטוף ושוא נע)

גם לדעת המקובלים אין זה מוסכם ורבים הם הסוברים שיש להשמיע לאוזניו, ואמנם כ”כ הבא”ח בשם מהרח”ו, אך מצאו שהמהרח”ו עצמו במקום אחר כתב הפוך, ע’ בכ”ז בשו”ת יצחק ירנן (ח”א סי’ כ”א). ולכן היות ולפי הפשט צריך להזכיר, ולפי הקבלה ג”כ יש אומרים להשמיע לאזניו, כך ראוי לעשות. וכן מורה מרן שליט”א.

ובפרט שכאשר לא משמיעים א”א לבטא את האותיות היטב, כמו שהערתם לנכון. וכדבריכם כתב בספר עטרת צבי על הזוהר (פרשת ויקהל דף ר”ב ע”א).

הט’ לא בולעת את הת’ וגם לא עושים את הט’ בשוא נע, אלא עושים אותה בשוא נח, ואח”כ ממתינים חלקיק שניה ואז עושים את הת’.

איני זוכר שכך אמר, ושאלתי כמה חברים וגם הם לא זוכרים. אם תוכל לציין לנו היכן אמר כן.

צריך לבטא את הי’, אבל כמו י’ עם שוא נח, לא כמו ישראל שהוא בחיריק.