פרוכת בארון קודש בבית הכנסת

עי’ בספר יעלה הדס (פרק כ”ג סעיף כד) שכך מנהג תוניס מרוקו ואלג’יר. ומפסיקים לומר קדיש עד שבוע פקידת השנה (סוף יב חודש).

קדיש על ישראל אחר הלימוד אין נכון להפסיק כלל, כמ”ש בשו”ת רב פעלים ח”ב  (יו”ד סי’ לב), ובספר זכרי כהונה ח”א (מערכת ק אות ז) ובספר חזון עובדיה אבילות (ח”א עמ’ שלו).

סיום מסכת חשוב מאד, בפרט באזכרת הי”ב, אלא אם כן באזכרת הי”א יהיו יותר אנשים שזיכוי הרבים גדול מאד.

המנהג מוזר, ולא נמצא זכרו בספרי חכמי ג’רבא. ואדרבא ראיתי למרת זקנתי ע”ה (בתו של ראש רבני ג’רבא מרן רבינו רחמים חי חויתה הכהן זצ”ל) שהייתה עושה קידוש בגביע כרגיל.

מנהגנו לא לפתוח שום ספר בפתיחת ההיכל עי’ בשו”ת בית נאמן ח”ג

עי’ בהערות איש מצליח על המשנ”ב (סי’ נה ס”ק נו בסוף הספר) שם העלו דלגבי תפילה בצבור אם מתפלל בשעה שהציבור מתפללים – יש בזה מחלוקת ראשונים. ובמסקנא כתבו שאם רוצה להתפלל בחדר סמוך – לכתחילה לא יעשה כן (שיש אומרים שאינה תפילה בציבור ממש. וגם מפסיד תפילה “בבית הכנסת”) אבל במקום צורך יש לסמוך על המקילים דמצטרף כל שרואים זה את זה. (עי משנ”ב שם ס”ק נב) וע”ע בהלכה ברורה שם (סעי’ מה ובהערה).

בסיכום כיון שבנידון שלפנינו יש צורך בדבר יש להקל רק אם יש עשרה בבית הכנסת אבל אם אין עשרה בפנים הבית כנסת אין להקל.

שמים אותם מתחת למזרון (תחת מקום הכר)(וזה סגולה לפחד בלילות וחלמות רעים (כה”חסימן תרס”ד אות ס’)

בג’רבא לא נהגו, בזה וכן הגה”ק איש מצליח לא נהג, בזה אבל מרן ראש הישיבה הגאון הנאמ”ן נר”ו כשהיה מתפלל בישיבה גדולה הנהיג לאומרם ע”י הסומך (והחזן שותק), וכן עד עתה בשנים אלו שהוא מתפלל בבית מדרשו הסמוך לביתו הוא עצמו אומרם (ולא הוא החזן כך שאין חשש להפסק) כאשר ראו עינינו ושמעו אוזנינו את קולו. אם כי בישיבה עצמה שעתה מתפללים בימים הנוראים ישיבה גדולה וקטנה יחד (ששם לעולם לא נהגו לאומרם) גם עתה לא אומרים אותם.

אין נכון להפסיד י”ג מדות בשביל מנהג תקיעת שופר בסליחות שאף שהוא מנהג טוב (כל שלא מפריע לשכנים) אבל הוא מנהג בעלמא, ולכן הנכון שהתוקע יאמר י”ג מדות יחד עם הציבור, וקצת ימהר באמירתן, וכיסיים לאומרם יתקע. וכן נוהג מו”ר ועט”ר מרן ראש הישיבה נר”ו. וכן העלה בספר יוסף לקח – מועדים חלק א’ (סימן ד’). ע”ש. ובודאי שבתקיעות אלו שאינם אלא מנהג אין צריך לדקדק בדברים שמדקדקים בתקיעות של ר”ה.

לענין גילוח ותספורת אין הבדל בין שער הראש לשער הזקן וכמו שראינו אצל יוצאי ג’רבא בזה (מלשון להתגלח אין ראיה שמדובר על הזקן דווקא כי בזמן לא חילקו בזה וגילוח הוא בין בשער הראש בין בשער הזקן וכמו שמצינו אצל יוסף ויגלח ויחלף שמלותיו והכוונה על שערות ראשו) ועיין עוד בשו”ת ויען הכהן חלק א’ (סימן ל”ח אות ד’)
שירי קודש שאין הם מלווים בכלי נגינה מותרים גם בימים אלו (ראה חזון עובדיה ארבע תעניות עמוד קנ”א והלאה)