ברכת בשמים על ציפורן

לא צוין מקור הדברים בספר ויקרא אברהם וגם אם זה נכון מקמו של הרב ויקרא אברהם לא מחיייב שכך המנהג בכל העולם, ובפרט נגד מרן שקבלנו הוראתיו, ובפרט בא”י אתריה דמרן

יש ספר מסורת המסורת של ר’ אליהו בחור, וכן יש ספר מבוא המסורה של ר’ יוסף קלמן.

 דעת הרמב”ם ועוד ראשונים, שאיסור ברכה שאינה צריכה הוא איסור גמור מן התורה, שכל שמזכיר שם שמים בלשון ברכה ואינו חייב באותה ברכה עובר על איסור לא תשא את שם אלהיך לשוא, וכן פסק להלכה מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, שכל המברך ברכה שאין בה צורך, עובר על איסור תורה, משום לא תשא את שם ה’ אלהיך לשוא.

על כן  שבכל מקום שיש בידינו ספק אם לברך אם לאו, ההלכה היא שספק ברכות להקל, ואין לברך מצד הספק, והמברך מחמת הספק, איסור עושה, שהרי הוא נכנס בספק נשיאת שם שמים לשוא, שהרי יתכן שבירך כבר על מה שאוכל.

וכן פסק הרמב”ם (בפ”ד מהלכות ברכות), וזו לשונו: מי שנסתפק אם בירך המוציא או לא בירך, אינו חוזר ומברך, מפני שאינו מן התורה. (כלומר, חיוב ברכת המוציא, אינו מן התורה).

פסק מרן השלחן ערוך (בסימן רט), בזו הלשון: כל הברכות, אם נסתפק אם בירך אם לאו, אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף. (חוץ מברכת המזון, מפני שהיא של תורה.).

מכאן נלמד שהמסופק אם בירך על האוכל שהוא אוכל כעת, אינו חוזר לברך מספק.

נראה מסוף השאלה שאתם מבינים שהנקודה היא לימוד גמרא או לימוד הלכה, ולא היא, עיון תוניסאי הוא ההבנה העמוקה והאמיתית של דברי הגמ’ המפרשים והפוסקים מתוך שימת לב שההבנה נכנסת טוב בפשט של המילים. זה אולי נשמע פשוט, אבל מי שיודע יודע שהרבה פעמים אנו מפרשים שלא כפי הכוונה.
יותר פירוט על שיטת לימוד זו תוכלו לראות בספר דרכי העיון של מרן ראש הישיבה שליט”א.

אדרבה, דעת מרן ראש הישיבה שליט”א להלכה כוותך לברך על הים התיכון עושה מעשה בראשית, וכמו שכתב שם: ומי שרוצה לצאת ידי כל הדעות יברך על הים התיכון עושה מעשה בראשית וכו’. ע”ש. ומ”ש להביא ראיה מהגמ’ הוא רק לסייע את פסק מרן וליישבו ולא לתפוס כמותו להלכה. ובזה מתיישב גם מה שהקשיתם כיצד אפשר להביא ראיות מהגמ’ נגד הרא”ש, והתשובה שלא באנו להכריע ע”י זה אלא רק לסייע וליישב.

אם טוב לו ללמוד לאט ובעיון למה שלא ילמד כך? אדרבה זה הלימוד היותר טוב ומוצלח.
אולי יקבע איזה מעט זמן לבקיאות בתורה, וברוב הזמן יעסוק בתורה בדרך שהוא אוהב ומתחבר.

בספר ילקוט יוסף (אוצר דינים לאשה ולבת עמ’ תשצ”ב) הביא תשובת מרן הגרע”י זצ”ל שכתב להקל בזה בחתונה (כמובן לא מלכתחילה) וכיוצא בזה שנפגשים באקראי, אבל כאשר נפגשים באופן קבוע לא היקל בשום פנים ואופן. עיין שם. אך שם דיבר בבנים ובנות דתיים לאומים שעלול לצאת מזה נזק, אך בנידון כמו שלכם שאין מה להפסיד, לכאורה עדיין יש מקום להקל. אח”כ ראיתי בשו”ת “השלוחים” (סי’ ע”ב, עמ’ ש”צ) שהביא דברי הרבי מחב”ד זצ”ל שהיקל בזה בהסתייגות מוחלטת בברית המועצות, מכיון שאין דרך אחרת להצילם מהתבוללות ונשואי תערובת, ובעקבות התנאים והקשיים המיוחדים במדינה זו, ואחרי כל זה התנה שהישיבה תהיה נפרדת. עיין שם. ונראה לי שתוכלו ללמוד מזה לנידון שלכם להקל, אך לא בישיבה מעורבת לגמרי. מלבד זה חפשתי בעוד ספרי אחרונים ולא מצאתי שהקלו בזה באופן שהמפגש הוא קבוע.

קודם כל יש מה שנקרא “שכר הליכה”, על המאמץ וההשתדלות לבא לשיעור תורה יקבל אדם שכר מלא מלא.

וגם לגבי השיעור עצמו כתבתם שהוא שומע את השיעור, א”כ מן הסתם הוא מבין קצת וקולט קצת גם כאשר הוא חולם, ועל זה הוא יקבל ודאי שכר. ואם יתאמץ אפי’ מעט להבין עוד קצת, יקבל על זה שכר פי מאה, כי טוב אחד בצער ממאה שלא בצער.

לא ראיתי שם שהענין הוא שכולם יהיו באותו “מצב” אלא שישיבה זה קביעות ועמידה זה לא קביעות, וא”כ פשוט שאם יש חלק שעומדים אין להעמיד את כולם, אדרבה יש לנסות להושיב גם את העומדים.