הפוסקים כתבו בכיו"ב שהמכירה בטלה במי שמכר חמצו קודם הפסח במכירת חמץ, ושוב פתח חנותו בימי הפסח למכור חמץ (עיין בשדי חמד אסיפת דינים מערכת חמץ ומצה סי' ט' סוף אות ל"ה, וסוף אות ט"ל, ובקובץ ויען שמואל ח"י סוס"י י"א). ומ"מ שאני התם שבמה שמכר חמצו בחוה"מ גלי דעתיה שהמכירה לא היתה אלא לחוכא ואטלולא, ורצונו שהחמץ ישאר בבעלותו. משא"כ הכא כל גוף כשרות דורש לעשות מכירה אף שיודע שמכרו החמץ, כי חושש שמא המכירה הקודמת לא היתה כהוגן, ולא שיש לו רצון שיחזור לבעלותו ולהפקיע המכירה הראשונה כדי למכור שוב, כי אם המכירה הראשונה היתה כהוגן אין להם ענין למכור שוב חמץ מכור, ולא מרויחים בזה מאומה, ובין כך ובין כך אין נפק"מ לדינא, אחר שאף אם תמצי לומר שבמה שבעה"ב נתן גם לכשרות השניה למכור גילה דעתו שהמכירה הראשונה בטלה, מ"מ הרי גם המכירה השניה היתה קודם פסח ובה אין כל גילוי שנתבטלה. וכל שכן דאנן סהדי שבעה"ב מצדו רוצה במכירה הראשונה, אלא שגוף הכשרות השני מתעקש גם למכור. ומה טוב היה אם גופי הכשרות היו סומכים בדברים אלו זה על זה (כל שאין רגלים לדבר שהדבר נעשה שלא כהוגן), והאמת והשלום אהבו. ולדינא כבר כתבנו שעל כל פנים אחת מהמכירות תופסת, ויאכלו ענוים וישבעו.