נראה שיסוד המחלוקת היא אם שני השמות שנתנו לילד הם שם אחד ממש, כלומר ששני השמות כשם אחד ארוך, או שכל שם בפני עצמו. ואצלנו (בג'רבא וגלילותיה) היה המנהג פשוט מדורי דורות שנותנים לילד שני שמות ויותר, ואח"כ משתמשים באחד מהשמות לשם עיקרי, ושאר השמות משתמשים בהם לעתים (ופעמים שלא). וכן אנחנו נוהגים גם בזה"ז, ואין חוששים לחולקים שלא לקרוא בשני שמות, כי כל שם הוא הארה בפני עצמו, ומאותו שם נמשכת על הילד קדושה וטובה. והנה מרן החיד"א נקרא בשלשה שמות: חיים, יוסף, דוד, ופעמים השתמש בזה ופעמים בזה, ופעמים בכולם.
ומ"מ כשעושים תפלה לחולה, כדאי לומר שני השמות, לפרש יותר על מי התפלה ולהמשיך לו על ידם רפואה וישועה. אבל בסתם מי שבירך רגיל, די לקרוא באחד מהם, דהיינו בשם העיקרי הנקרא בפי רוב העולם.