א) המעמיד בעי"ן אינו גורם לשוא להיות נע (הַֽלְוִיִים). הלמ"ד בשוא נח למרות הגעיא (חוץ מאם הגעיא באה להשלים תנועה גדולה, כמו גְּנֻֽבְתִי יום (בראשית ל"א ט"ל). וע"ש בתיקון קוראים איש מצליח. ועוד כיו"ב. אמנם לאחר תנועה גדולה קשה. אבל התשובה פשוטה – מכיון שהמלה היא מלעיל (באופן קבוע, לאפוקי מלעיל שהוא נסוג אחור), אזי בטל הכלל של שוא שאחר תנועה גדולה, וכמו "קָרָא לָֽיְלָה" (בראשית א' ה'), שהיו"ד נקראת בשוא נח אע"פ שהלמ"ד בתנועה גדולה. וכן עוד רבים כאלו.
ב) איני יודע מנהג ג'רבא בזה, אבל בלוח השנה של הישיבה הדפיסו זמן עלות השחר לפי 72 דקות זמניות לפני הנץ החמה האסטרונומי, שהוא המדוייק ביותר.