הזכרת שם ה’ כשמתפלל בלועזית

אם אפשר להתפלל אחר כך אפילו ביחיד, עדיף יותר, ואם לא אפשר להתפלל פועלים בשעת הדחק כזאת.

בכל לוח שנה יש זמן ברכות ק”ש, ואם עבר זמן זה יש לומר את ברכות ק”ש בלא שם ומלכות.
וכל זמן שלא עבר חצות (ג”ז מופיע בלוח) יש להתפלל שחרית, אך אם עבר חצות, יש לחכות לזמן מנחה, ולהתפלל מנחה פעמיים.
לגבי השעה 11, ברכות ק”ש בלא שם ומלכות, ותפלת שחרית יש להתפלל.

כריעה זו הובאה בבן איש חי (ש”א פ’ כי תשא אות י’) בשם חסד לאלפים ומהר”א מני, וכתב שאין לזה טעם לפי הסוד. ע”ש. ונראה בפשטות שהטעם הוא זכר לשכותי כפי שהיה למשה רבנו בשעה שעבר הקב”ה. ולפ”ז אין לחלק בין יחיד לציבור.
ואף אם אין טעם זה נכון, ודאי שאין איסור לשחות ביחיד.

ע”פ הכלל שהזכרתם שאותיות דומות הראשונה בשוא נע. כלל זה התחדש ע”י ר’ אליהו בחור זצ”ל, ולא התקבל בכל תפוצות ישראל, כמו שכתב בקונטרס כללי הקריאה (עמ’ 48), אך רובם נהגו בכלל זה, וע”פ זה נכתב תיקון קוראים איש מצליח.

א. טעם תחתון (בטעם עליון משתמשים רק בקריאת התורה).
ב. אצל הספרדים קוראים בטעם עליון גם בפרשת השבוע ולא רק בחג השבועות, א”כ טעם עליון בפרשת ואתחנן הוא לקריאת התורה. אצל האשכנזים איני יודע אם קוראים בטעם עליון, ואם יש להם בכלל טעם עליון לפרשת ואתחנן.
ג. 1. בספר אוצר כל מנהגי ישורון סי’ מ”ז אות ג’ הביא טעם לזה מספר מטה אהרן כיון שגם תורה וגם דרך ארץ טעונים חיזוק כמבואר במסכת ברכות (דף ל”ב ע”ב), וקי”ל יפה תורה עם דרך ארץ, לכן אומרים פעמיים חזק. ע”ש. ולי נראה טעם פשוט יותר כי ביהושע (פרק א’) בתחילה אמר לו חזק ואמץ על הנחלת הארץ, ואח”כ אמר לו חזק ואמץ “מאוד” על התורה, לכן אומרים פעמיים.
2. נראה שהוא מהפסוק ההוא, אבל שם הוא באמצע משפט לכן הוא בפתח, וכאן הוא בסוף המשפט לכן צריך לאומרו בצירי.

 דעת הרמב”ם ועוד ראשונים, שאיסור ברכה שאינה צריכה הוא איסור גמור מן התורה, שכל שמזכיר שם שמים בלשון ברכה ואינו חייב באותה ברכה עובר על איסור לא תשא את שם אלהיך לשוא, וכן פסק להלכה מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, שכל המברך ברכה שאין בה צורך, עובר על איסור תורה, משום לא תשא את שם ה’ אלהיך לשוא.

על כן  שבכל מקום שיש בידינו ספק אם לברך אם לאו, ההלכה היא שספק ברכות להקל, ואין לברך מצד הספק, והמברך מחמת הספק, איסור עושה, שהרי הוא נכנס בספק נשיאת שם שמים לשוא, שהרי יתכן שבירך כבר על מה שאוכל.

וכן פסק הרמב”ם (בפ”ד מהלכות ברכות), וזו לשונו: מי שנסתפק אם בירך המוציא או לא בירך, אינו חוזר ומברך, מפני שאינו מן התורה. (כלומר, חיוב ברכת המוציא, אינו מן התורה).

פסק מרן השלחן ערוך (בסימן רט), בזו הלשון: כל הברכות, אם נסתפק אם בירך אם לאו, אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף. (חוץ מברכת המזון, מפני שהיא של תורה.).

מכאן נלמד שהמסופק אם בירך על האוכל שהוא אוכל כעת, אינו חוזר לברך מספק.

דרגא א’: ספר הפטרות שנכתבו בו ההפטרות בכתיבת יד כמו בספר תורה, אף אם רק ההפטרות כתובות בו, אבל אם אינו בכתיבת יד אלא בדפוס הוא יורד לדרגא ג’.
דרגא ב’: ספר שיש בו את כל הנביאים (או כל התנ”ך).
דרגא ג’: ספר שיש בו את ההפטרות בלבד.
כל זה מתבאר בשו”ת יחוה דעת ח”ה סי’ כ”ו. ע”ש.

התלשא היא לא מוקדמת במילה, אלא תמיד המיקום של התלשא הוא בצד ימין של המילה, ולכן מה שעושים הקוראים את השני גרשין והתלשא באותו מקום, נראה שהם צודקים. וכן המנהג בישיבת כסא רחמים.
אולי לא הבנתי כל מה שכתבתם אבל נ”ל שעניתי על השאלה.

אין נפילת אפים בלילה, כמו שפסק מרן בשלחן ערוך (סי’ קל”א ס”ג), ולכן אם ערבית מסתיימת אחרי צאת הכוכבים אי אפשר לעשות לדוד אליך לא לפני עלינו לשבח ולא אחרי.

ולענין נפילת אפים בבין השמשות, כתב מרן הגרע”י זצ”ל בשו”ת יחוה דעת (ח”ו סי’ ז’) להקל. ובתונס נוהגים לעשות רק וידוי וי”ג מידות בלא נפילת אפים. ומכל מקום אחרי ערבית לא פשוט לעשות כן אף אם היא מסתיימת לפני צאת הכוכבים בתוך בין השמשות, כי אחרי שכבר נחשב לילה אולי לא מתאים לעשות נפילת אפים, (וידוע שהאיסור לעשות נפילת אפים בלילה הוא לפי הקבלה), ושב ואל תעשה עדיף.

לענין קימה לרב בשעת נפילת אפים, צריך לקום, ואף שיש ענין לעשות נפילת אפים מיושב כמו שפסק מרן (סי’ קל”א ס”ב), מ”מ מבואר שם באחרונים שאם יש צורך אפשר להקל, וק”ו לצורך חובת קימה לפני תלמיד חכם.

אדרבה, דעת מרן ראש הישיבה שליט”א להלכה כוותך לברך על הים התיכון עושה מעשה בראשית, וכמו שכתב שם: ומי שרוצה לצאת ידי כל הדעות יברך על הים התיכון עושה מעשה בראשית וכו’. ע”ש. ומ”ש להביא ראיה מהגמ’ הוא רק לסייע את פסק מרן וליישבו ולא לתפוס כמותו להלכה. ובזה מתיישב גם מה שהקשיתם כיצד אפשר להביא ראיות מהגמ’ נגד הרא”ש, והתשובה שלא באנו להכריע ע”י זה אלא רק לסייע וליישב.