אם האשה הביאה דירה מלפני הנישואין, והיא מקבלת שכירות שוטפת במהלך הנישואין. על פי החוק, השכירות הזו, הינה פירות נכס נפרד, ולכן זה שייך לאותו צד שהביא את הנכס (אלא אם כן, הכסף נכנס לחשבון המשותף, שאז מה שנכנס לשיתוף, משותף). על פי ההלכה, זכאי הבעל לפירות נכסי מילוג. יוצא לכאורה שדמי השכירות השוטפת, במהלך הנישואין, אמורים לעבור לבעל. והינה, היא שמרה הכסף בחשבון שלה, וכעת עם הפירוד מבקשת מחצית זכויות שנצברו במהלך הנישואין כתוצאה מעבודה. האם הבעל זכאי לדרוש קיזוז? היינו שכל דמי השכירות, פירות נכסי מילוג, יועברו אליו? אחרת, מה יוצא, היא מקבלת הן מחצית זכויות על פי חוק, אך שומרת לעצמה את דמי השכירות… לכאורה, חוקית – אזרחית, זה מסתדר, כי השכירות הינה מנכס שלה מלפני הנישואין. אולם, יש כאן משהו בעייתי, יש לומר. זאת,מפני שהמצב החוקי יוצר לכאורה שוויון, אך מצד האמת אינו שוויוני: רכוש – מתחלק בשווה, על פי החוק, כאמור לעיל. מזונות – רק הבעל חייב, על פי החוק, המתבסס על פי הדין הדתי… אולם, אותו דין דתי גם קבע שהזכויות שצבר הבעל הינן שלו בלבד, וממילא האשה לא יכלה לקחת ממנו פנסיה, קופ”ג, קה”ש, חס
את השאלה יש להפנות למערכת במשפט החילונית אשר בגינה מגיעים לתוצאה שהצבעת עליה וכתוצאה מכך ידיו של ביה"ד הרבני כבולות. ופשוט שאם שני בני הזוג שומרי תורה ומצוות עליהם לבקש לדון עפ"י דין תורה ואז ודאי שהאשה אסור לה לקחת מהנכסים שצבר הבעל.