ידוע פסק הרב עובדיה ביחו"ד חלק א סימן יא שמי שחושש שישכח לברך ברכה אחרונה יוכל לברך ולהמשיך לשתות או לאכול על סמך ברכתו הראשונה ולא הוי היסח הדעת [שכן כתב המאורי אור וכעין זה כתב המג"א]. והוקשה לי מהב"י בסימן תעג [על סעיף ו בשו"ע] שהסביר מדוע לא יאכל כזית מהכרפס, שנחלקו הראשונים האם ברכת הכרפס באה לפטור את המרור, שלמ"ד שפוטר אם יאכל כזית ויברך ברכה אחרונה יצטרך לברך על המרור. ע"ש. ולכאורה זה סותר לפסק הנ"ל, שאדרבה יברך ברכה אחרונה ויתכוון להמשיך לאכול את המרור. ועלה בדעתי לתרץ שיש חילוק בין אם מתכוון להמשיך לאכול את הדבר עצמו שברך עליו, שזה לא הוי היסח הדעת, לבין הנידון דהכרפס שוודאי מסיח דעת ממנו ע"י הברכה האחרונה, ואם כן אינו בדין שלגבי המרור שרק נפטר אגב הכרפס לא יחשב היסח הדעת. ואם כנים הדברים יש בזה נפק"מ למעשה. ורציתי לשאול את כת"ר מה דעתו על יישוב זה? או האם יש יישוב אחר לקושיה?
לענ"ד קושיית הרב השואל חזקה יותר מהתירוץ, דמה לי מין זה ומה לי מין אחר, סוף סוף בשעה שבירך "אדמה" מתחילה כיוון על שתי המינים. ובצאתי לבדוק הדברים במקורן. לפום ריהטאי לא מצאתי בשו"ת יחו"ד ח"א את הדברים שציין השואל, אלא בחזו"ע ברכות (עמ' ק"ח) הביא דין זה, ואתי עלה מטעם סב"ל. כעו"ש. ולפ"ז לא יועיל מה שמצאנו בב"י (סי' תע"ג) שאינו סובר כן. ועכ"פ דעת מו"ר הגר"מ לוי זצ"ל שאין לנהוג כן.
Google