תפלת שחרית בנסיעה

זו בעיה. אבל כמובן לא נוכל לבטל תקנת חז”ל, ובודאי שהם סבורים ויודעים שהתועלת שיש בתפילה עם הציבור גדולה יותר.

אבל אפשר לשלב את שני הדברים, ע”י שיתפלל עם הציבור עד שיגיע לעמידה, ואז יאריך בה כרצונו (ואם החזן הגיע לקדושה והוא עוד לא סיים ישתוק וישמע מהש”ץ את הקדושה ויכוון לצאת יד”ח). או עכ”פ אחר העמידה יתפלל בקצב שלו ויאריך באמירת התחנון, ולדוד אליך, ואבינו מלכנו (ותחילתה היא תפילת ר’ עקיבא במסכת תענית), ואשרי ובא לציון, ותפלה לדוד שכולם דברי תחנונים. ובפרט תפילת והוא רחום הנאמרת בשני וחמישי (וראה מ”ש בחשיבותה בספר מקור ברוך לבעל תורה תמימה). ונמצאו זה וזה מתקיימים בידו. והזוכה לקום מעט יותר מוקדם יכול לצאת מביתו עם טו”ת לביהכ”נ ולהיות מעשרה ראשונים ולהתחיל התפילה מעט לפני הציבור וממילא יתפלל בכוונה יותר ושכרו עצום ורב.

מנהגנו לא לפתוח שום ספר בפתיחת ההיכל עי’ בשו”ת בית נאמן ח”ג

עי’ בהערות איש מצליח על המשנ”ב (סי’ נה ס”ק נו בסוף הספר) שם העלו דלגבי תפילה בצבור אם מתפלל בשעה שהציבור מתפללים – יש בזה מחלוקת ראשונים. ובמסקנא כתבו שאם רוצה להתפלל בחדר סמוך – לכתחילה לא יעשה כן (שיש אומרים שאינה תפילה בציבור ממש. וגם מפסיד תפילה “בבית הכנסת”) אבל במקום צורך יש לסמוך על המקילים דמצטרף כל שרואים זה את זה. (עי משנ”ב שם ס”ק נב) וע”ע בהלכה ברורה שם (סעי’ מה ובהערה).

בסיכום כיון שבנידון שלפנינו יש צורך בדבר יש להקל רק אם יש עשרה בבית הכנסת אבל אם אין עשרה בפנים הבית כנסת אין להקל.

יש בכל זה אריכות רבה, ומרן ראש הישיבה זצ”ל הכ”מ האריך בזה בכמה מקומות, בספרו סלת נקיה וה’ נסי ובית נאמן ועוד, והנכון לעשות כמו שכתוב בלוח של הישיבה, ובמקום צורך להקדים 2 דק’. ואולי קצת יותר אבל בודאי לא להקדים 20 דק’ חבל להכנס לספק תפילה בדיעבד.

מעלה גדולה לצאת לבית הכנסת בטלית ותפלין.  אמנם מי שיודע בעצמו שלומד יותר טוב בבית המדרש ולא בבית עדיף שילמד שם. וטרם התפילה יכול לצאת ולהניח תפילין חוץ לבית הכנסת.

בדיעבד אפשר להתפלל גם לאחר זמן תפילה עד חצות (שו”ע סי’ פט סעיף א).

אומרים קדיש גם בספר הראשון, אפילו שהעולים להשלים לשבעה עולים הם מוסיפים. (עי’ בחזו”ע חנוכה עמ’ רמב)

החתן עולה עליית רביעי בספר תורה מיוחד שמוציאים לכבודו וקורא פסוק ומתרגמים אותו עד שנגמר הקטע ולברך ברכה אחרונה ומקיף עם הס”ת את התיבה.

קטע זה בקדיש נוסף במשך הדורות ולא הקפידו מלהשתמש במילים שמשמעותן זהה כשיזבא (מילוט) והצלה. כמו בקטע שלפני כן יתרומם ויתנשא ויתהדר.

החכמים שתיקנו לומר תחנון תיקנו לומר זאת כל השנה ולכן גם כשלא שייך לומר בכל זאת אומרים כי הם לא חילקו בין מתי שיש כפילות או לא. וכן דרכם כמובא הרבה בגמרא שלא חילקו חכמים בתקנתן.
אבל באמת אין זו כפילות כלל כי הרבה פעמים אדם לא כיון כראוי בסליחות ולפעמים אנו שוכחים דבר מסוים. ולרוב אדם רוצה להתוודות על דבר מסוים כמה פעמים כי אף לאחר הוידוי הראשון עדין מרגיש לא בסדר עם הקדוש ברוך הוא ומרגיש חרטה בלב ולכן רוצה לדבר עם הקדוש ברוך הוא על זה שוב. וקראתי פעם שצריך גם לעשות וידוי על הוידוי הראשון על זה שאת הוידוי הראשון לא אמר בכוונה ולכן אומר חטאנו וכו’ אשמנו בגדנו וכו’ היינו שחטאנו כשאמרנו מילים אלו אשמנו בגדנו וכו’ בלי כוונה.

תשובה זו נכתבה על ידי הבחור דור שבתאי מישיבתינו הקדושה.