קריאת שנים מקרא ואחד תרגום עם הילדים

אוי לנו על שברנו כי הגענו בדורנו לשפלות כזאת, ודברים שהיו פשוטים וברורים בכל הדורות, נתהפכו בימינו, ואיסורי תורה חמורים ותועבה, נעשו בימינו מותרים בפרהסיא ובגלוי, ודברים שהיו מתבייישים מהם בעבר ומבינים שמעשה נתעב ובזוי הוא, ואף מי שעשאו מחמת יצרו הרע, הבין שמעשה איסור הוא. נעשה בימינו גאוה וגסות ומשתבחים בזה, דבר שהיה מושכל ראשון ופשוט אצל כל בן דעת שאסור באופן מוחלט, נעשה בימינו מקובל ואפשרי. ומי שמוחה וזועק מכאב לב, בזים ולועגים לו, ובעוה”ר נתקיים בנו הפסוק “וסר מרע משתולל”, כדרשת חז”ל בסנהדרין (צז.). ע”ש.

ולעצם השאלה הנה אע”פ שהם חוטאים בכל מקום, וגם אם לא יבואו אתכם, יחטאו במקומם, ואין אתם מוסיפים להם על עוונם, וחטאם ישאו. מכל מקום הרואה עבירה, פעם אחר פעם, מתקרר לבו לאט לאט. ומה שבפעם הראשונה אומר אוי, וחמור בעיניו, בפעם השניה אינו זועק אותה זעקה, ובשלישית בשקט וברביעית לא נורא, וכן הלאה.

ולכן אף שאין בכחנו למחות בעוה”ר, כי אין דורנו דומה יפה, ומה בכחנו לעשות, מכל מקום להתחבר לזה אין לנו. ואף שאין להרחיק, מכל מקום אין לקרב. ויש להתפלל עליו שיחזור בתשובה, ושה’ יכניס בלבו את הדרך הנכונה והישרה. כנלע”ד.

ובקרוב יקוים בנו הפסוק “ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ”.

אחרי שתקנו להתפלל תפלת שבת אין להתפלל תפלת חול, רק אם הוא כבר התחיל בטעות ברכת “אתה חונן” יסיים את הברכה מהטעם שזה עיקר הדין. [מלבד תפלת מוסף שיפסיק באמצע הברכה]. אם יש חולה שרוצים להתפלל עליו, אפשר להתפלל באופן אישי ולומר “שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא”.

רפואה שלמה ובשורות טובות

הרבה פעמים ילדים ששולחים אותם לפנימיות בגיל צעיר הם ילדים שיש להם בעיות בבית, או שהמשפחה חילונית או מקולקלת, (ואני מכיר אישית בחורים תמימים וטובים שנפגעו מזה), לכן לא מומלץ לשלוח ילד לפנימיה בגיל כזה.
לגבי הבעיה שהמורה והמנהל לא ישלחו אותו לישיבה טובה, כמדומה שזה תלוי בכם, תשקיעו בו בשנה הבאה שילמד טוב טוב את החומר, (ואם בכיתה זה לא מספיק תוסיפו לו אברך וכיו”ב), ותבקשו שיבחן בכמה ישיבות ואח”כ נחליט היכן נשים אותו, ואחרי שהדבר יהיה תלוי בידכם תראו איזה ישיבה מתאימה לו.
יתכן שאיני מכיר היטב איך המערכת אצלכם מתנהלת והפתרון שכתבתי אינו מעשי, אך לענ”ד אפשר לחשוב ולמצוא פתרונות טובים לבעיה שהזכרתם בלא לשלוח את הילד לפנימיה, בפרט שאתם מתחילים לחשוב כבר מעכשיו ולא ברגע האחרון…

משעה שהילדים בני הבנה (כל אחד כפי גילו) רגילים להורות להם להמתין מעט, ומוסיפים קצת קצת לפי כחו של הילד ולפי רוב השנים.
עם זאת, במקרים מסויימים אפשר להתגמש ולהפחית מכמות השעות שהילד כבר הורגל אליה, וכפי עיקר הדין (המבואר ביביע אומר ח”א) שהוא פטור מן ההמתנה. ויודע צדיק נפש בהמתו.

– בשום פנים ואופן אל תסטור על פניו! זו השפלה משוועת שאחריתה מי ישורנה.

– גם כשנאלצים להכות ילד קטן, יהיה זה על היד וכיו"ב.

במקרה שלך שהוא כבר גדול כדאי שתתיעץ עם אנשי מקצוע איך להעמיד את ילדך על חומרת מעשיו. ויה"ר שיעלה בידך, ותרווה ממנו נחת דקדושה.

– כדאי שתעיין מ"ש מרן הגר"ע יוסף זצ"ל בהליכות עולם ח"ח מ' קמ"ט – ק"נ בנוגע לעניין זה.

אולי לדעת הש"ע שאפשר לקרוא הפרשה מיום א', ויש אומרים שאפשר לקרוא הפרשה כולה פ"א מקרא ושוב לקראה כולה פ"א מקרא, ואח"כ כל התרגום, אז גם זה מועיל. (ולא מצאתי כעת מי שכתב בזה).

אבל הפוסקים כתבו שראוי לנהוג כד' האר"י לקרוא כל הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום פסוק אחר פסוק ביום שישי אחר שחרית.

מרן ראש הישיבה שליט"א קורא ביום שישי אחר התפילה את כל הפרשה מתחילת ועד סופה כל פסוק פעמיים מקרא ואח"כ פעם אחת את התרגום של אותו פסוק, ועובר לפסוק הבא שניים מקרא ואחד תרגום.

ואמנם יש שיטת הגר"א שקוראים קטע שלם מקרא פעמיים ואח"כ תרגום של כל הקטע, ומרן שליט"א הביא ראיה נפלאה מן התלמוד נגד זה, ואמר שהגר"א יתרץ שאמנם לכתחילה צריך לקרא כל פסוק שמו"ת אבל אפשר להקל לקרא קטע שלם מקרא ואח"כ התרגום על כל הקטע.

– אפשר לכתחילה (עיין מחקרי ארץ ח"ב סי' כ').

– אלא שאם קורא קודם עה"ש אינו יכול לקראה עם טלית ותפילין, וחבל.

-יישר כח על הקבלה, וירבו כמותך בישראל.

לגבי קריאת שמו"ת:

-מעיקר הדין בודאי אתה יוצא במה שקראת במשך השבוע, ותשלים רק את ההמשך ביום שישי.

אבל לפי הקבלה ראוי ונכון לחזור ולקרא את כל הפרשה כולה ברצף אחד.

– הקריאה של ליל שישי אינה מצטרפת לכל הדעות, וצריך לחזור עליה שתים מקרא ואחד תרגום, ואח"כ תמשיך את מה שנותר מהפרשה.

לכבוד ההורים היקרים הי"ו שלום!

אמנם כתוב במשלי (י"ג כ"ד) "חושך שבטו שונא בנו", אבל אין הכוונה מקל! שהרי גמרא מפורשת (בב"ב כ"א.) אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת (מלמד תינוקות היה, רש"י שם) כאשר תכה לילד לא תכה אלא ברצועות של מנעלים (רש"י מכה קלה) ע"ש. וכך נפסק להלכה בש"ע יו"ד סימן רמ"ה סעיף י' וז"ל: לא יכה אותו המלמד מכת אויב מוסר אכזרי לא בשוטים ולא במקל, אלא ברצועה קטנה ע"ש. מדגיש מרן הש"ע "רצועה קטנה" ובודאי לא חגורה וכדומה, ובפרט בדור הזה הילדים הקטנים מבינים טוב וזוכרים טוב, וישמרו טינא בלב על ההורים, ובעת שיגדלו, ח"ו עלולים לפרוק עול, וגם להתחבר לנערים ריקים, גם כדי להתנקם מהוריהם.

אלא לנהוג כמו שאמר שלמה בחכמתו: תחת גערה במבין (משלי י"ז פסוק י') לגעור בהם ודי בזה, ובפרט בגיל הרך. ואם צריך יותר, להוסיף מכה קלה דוקא ביד, להראות שההורים כועסים ותו לא! ואחר כמה דקות לפתוח שיחה עם הבן, שיחה נעימה וחביבה שלא לעשות כך, עם חיוך ונשיקה, ואולי גם סוכריה, כדי שיראה הילד שההורים אוהבים אותו, וכמו שכתוב במשלי (משלי כ"ה פסוק ט"ו) לשון רכה תשבר גרם, וכ"ש שלא לעשות כן בפני זרים, שזה מבייש את הילד, גם אם הוא בגיל קטן, ועוד יש בזה חילול ה' אשר עונו חמור מאד, רח"ל!