כתב מרן בחו"מ (סימן שנ"ט ס"ח): אסור לגזול או לעשוק אפילו כל שהוא בין מישראל בין מגוי, ואם הוא דבר דליכא מאן דקפיד ביה [שאין מי שמקפיד בו], שרי [מותר], כגון ליטול מהחבילה או מהגדר לחצוץ בו שיניו, ואף זה אוסר בירושלמי ממידת חסידות. ע"כ. וכמדומה שבמקרים הנ"ל יש כאלו שמקפידים חוק בל יעבור, ויש נוחים יותר. וספק גזל הרי זה ספק דאורייתא לחומרא. אשר על כן הנכון שיודיע מראש למעביד שיתן לו רשות להרשות כפי הצורך כראות עינו. ומסתמא בעל הבית יסכים לזה (ואדרבא יראה בזה כי ישר הוא). ואם לא עשה זאת מראש, ומשער בנפשו שבעל הבית יסכים ובפרט במקום צורך ועזרה לזולת, יתן רשות, ואחר כך יודיע על כך לבעל הבית. וכך גם זכה במצוה לעזור לזולת (חסד), וגם לא נכנס בספק עבירה. ומאת ה' ישא ברכה.