בישול / על האש ע״י חתן שלא שומר שבת בצנעא
אוכל שנתבשל על ידי מחלל שבת (אבל לא בושל בשבת) מותר.

כידוע, מקובל בהלכה שציבור ויחידים רשאים לקבל על עצמם "מרא דאתרא" - פוסק מורה הוראה אשר לו הם נשמעים בין לקולא ובין לחומרא, אפילו אם חבריו חולקים עליו ואפילו אם היה דעת יחיד. כך בנויה השתלשלות ההלכה, על ידי ציבורים ועדות שקיבלו על עצמם את הרמב"ם/רי"ף/רא"ש שולחן ערוך/משנה ברורה וכו' וכו'... וכן על ידי ציבור ויחידים המקבלים על עצמם מורה הוראה אשר לו הם נשמעים, מבלי לשקול את עמדות החולקים.
השאלה שלי היא - מניין לנו הסמכות ההלכתית לעשות זאת? הרי הגורם היחידי המוסמך להכריע הלכה הינו הסנהדרין בלשכת הגזית, או לכל הפחות התקבצות של כל חכמי הדור שנשאו ונתנו בדבר. כל זמן שלא הוכרעה הלכה, באם אינני יודע להכריע אותה על סמך ראיות חותכות, יש לנהוג לפי כללי ההוראה של ספק - בשל תורה להחמיר, בשל חכמים להקל, אחרי רבים להטות, הלכה כבתראי וכו' מניין לי הסמכות להחליט שקיבלתי על עצמי את פלוני כמורה הוראה ולהחליט שהלכה כמותו בכל מקום? שמא אין הלכה כמותו?
שאלה טובה. המקור להנהג זו הוא מדברי הרשב"א בתשובותיו (חלק א' סימן רנג) שכתב שאע"פ שבשל תורה הלך אחר המחמיר וכו', מכל מקום אם היה רב אחד במקומם ולמדם תורה הרי הם הולכים אחר דבריו בין להקל ובין להחמיר, והביא ראיות לדבר, וסיים שעל פי זה כל שנהגו לעשות מעשיהם ע"פ אחד מגדולי הפוסקים כגון הרי"ף או הרמב"ם, הרי עשו אלו הגדולים כרבם. ע"ש. וכן כתב מרן בשו"ת אבקת רוכל (סימן ל"ב) שיכולים לקבל בני מקום אחד את הרמב"ם לרבם ולנהוג בכל דבריהם על פיו, והביא ג"כ ראיה לדבר. ע"ש. ועיין עוד בכללי הפסיקה שבסוף שו"ת יחוה דעת חלק ה' (אות ב). ועיין עוד בשו"ת דברות יעקב חלק א' בכללי ההוראה שבראשו מאמר א'.